נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא:

גבים. לשון מים מגבא (ישעיה ל׳):

הודיענו גם כן שיטמאו אלה המים אשר אין בהם ארבעים סאה במשקין טמאין אם נפלו בהם כמו שיטמאו באדם טמא ובכלים טמאים ועיקר אחד מקובץ עמהם שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון עד אלה המים שבקרקע כמו שביארנו ויאמר ר' שמעון אחר שיטמאו אלה המים אמנם יהיו כמשקין טמאין אשר יטמאו לרצון ושלא לרצון וישובו מי הגבא כולן כן ויטמאו לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח ובין שלא הדיח טמא ובתוספתא נתן סבה למאמרו ר' שמעון כשאמר שאני אומר לסוף שטיפת המים טמאים נוגעים בככר וחכמים ימשכו סברתם ויאמרו שאלה המים אשר בקרקע לא יטמאו אלא לרצון ויהיו הטמאים כמו שיהיה במשקין או בזולתם ואין הלכה כר' שמעון:

[*רש"א בין כו'. כתב הר"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב"ם בשם התוספתא. ומ"ש שם לסוף שטפת כו' בנא"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל"ל טמאה. וגם ק"ל הלשון דאח"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ"ל שצ"ל כשנשטפו]: