נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִים, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכֹּל טָהוֹר. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם:

שתה טמא ושתה טהור טמא. אם שתה מאותן המים טמא תחלה ואח״כ שתה מהן הטהור, נטמא הטהור. לפי שנפלה טפה מפיו של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה. והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע״ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו. ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. וע״י נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא:

הודיענו בזאת ההלכה שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו אלא בכונס כן לא יטמאו אלא לדעת ולכן אם נפל בהם ואפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך לא יטמאו אלה המים ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור הנה הוא טהור כמו שזכר ואחר אמר שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת כן הדין במי בורות ומי שיחין ומי מערות ומים המטפיחין אשר התקבצו ממה שיתרת וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה והוא אמרו שפסקו וכן מקוואות שאין בהם מ' סאה ובכלל כל (מה שזכר) [מים שוקעים ונחים בארץ] שלא היה לו (זמן) [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו מ' סאה ויהיה (טהור) [נח בארץ] ואפי' היו שאובים והורה על זה אמרו מי בורות כי משפט הכל אחד ואחר אמר שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים ואם נפסקו הגשמים הנה כל מה שהיה מהם קרוב מן המדינה טמא כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור לרוחק ההמון מהם עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן וישארו ג"כ אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסור המטר והתחיל לגרור מה שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה. ואמר המשנה הבאה:

אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [*וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:

מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:

בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם: