הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין. לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה. נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש בו שער לבן או פשיון, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה:

ידוע שבטברי' מים חמים ואמרו שמימיו חמים הוא מאשר עוברי' על מקור גפרית ודומיהם ואין דינם דין חמי האור וכבר קדם בפרק הג' באור כל הסימנים:

השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד. וא"צ הסגר שבוע שני. והלשון קצת קשה. דלא הוה ליה למימר מטמאים. אלא מטהרים [מה] שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר. וי"ל דה"נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא. אבל אי אין שער לבן. ולא פשה. אע"ג דלא כהה טהור. תוס' פ"ק דחולין דף ח [ד"ה מטמאין]:

מטמאין. פי הר"ב אם נולד במקומן בהרת כו'. כשאין מורדין אלא נעשו צרבת. כדלקמן. ולעיל סוף פ"ו:

איזהו שחין לקה בעץ כו'. שחין לשון חמימות. כמו שנה שחונה וכדמתרגם יונתן. חמותי ראיתי אור [ישעיה מ"ד] שחינית. רש"י שם:

לקה בעץ או באבן כו'. הכהו בכח באבן אפי' בלא חבורה. דכי מכה מתחמם הבשר מיד ע"י ההכאה רש"י שם. וז"ל הרמב"ם ברפ"ה מהט"צ. מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ולפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' ואם היתה המכה שלא מחמת האש בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת [ודלקת] וכיוצא בהן שהשחיתו העור ה"ז נקרא שחין ע"כ. ועי' מ"ש בספ"ו בד"ה קדח וכו':

כל שאינו מחמת האש. פי' הר"ב לאתויי אבר מעיקרו ממקום שעוקרים העופרת והוא חם רש"י שם:

בגחלת. פחם שלא כבה. רש"י שם:

רמץ. פי' הר"ב אפר כירה כו'. וכך שמו בלשון ערבי. רש"י שם: