הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

בגפת. פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור:

כבר קדם ביאור ההלכה הזאת וזכר שרשה בסוף הפרק הששי ולא נשאר לנו תוספת ביאור בסיפור השחין והמכוה וזה שהגשם כאשר יתנגע ונבקע העור ונתפשט באי זו סבה שיהיה אם בסבת האש או בסבה אחרת הנה זה המקום הנפשט לא יטמא בנגעים כל מה שהוא הבשר מגולה והוא אשר יקרא מורד וכאשר בושל הנגע ונתכסה הבשר והעור ולא נשאר בו רושם לבד כמו שישאר בשאר הנגעים והמורסות הנראות שהוא אז דינו כדין העור הבריא אשר לא נוגע ויטמא בנגעי עור ובשר וכאשר בישל והתחיל להתקשות ונתלקח בעליונו קרום דק אז יקרא שחין או מכוה או קדח כפי סבתו ואז יטמא בנגעי שחין ומכוה הנזכרים בתורה והרושם אשר ישאר בגוף אחר שלימות רפואתו והתכסותו ותדמה שטוחה בעור יקרא צלקת ולשון ספרא (ויקרא י״ג:י״ח) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין יכול למורד ת"ל ונרפא אי נרפא יכול עד שיהיה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא וכן הוא אומר צרבת השחין עד שתקרום כקליפת השום ודין הקדח והשחין דבר א' לפי שהן שני מינין מן השחין אם הית' סבתו מליחה שורפת יקרא קדח מכוה ואם היתה בסבת הכאה באבן או בעץ יקרא שחין ובספרא אין לי אלא שחין שעלה מאליו מניין לקה בעץ ובאבן ת"ל שחין שחין ריבה:

השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם:

היו מורדין כו'. מפורש בספ"ו:

זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא: