נִדָּה ט׳ · ו׳

שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם. רֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קְמוּנְיָא, וְאֶשְׁלָג. הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת, הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר, הֲרֵי זֶה צֶבַע, הַטָּהֳרוֹת טְהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. עָבַר אוֹ שֶׁדֵּהָה, הֲרֵי זֶה כֶתֶם, וְהַטָּהֳרוֹת טְמֵאוֹת, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל:

על המשנה הזו

משנה נִדָּה ט׳ ו׳, מתוך מסכת נִדָּה שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

שבעה סמנים מעבירין על הכתם כו': רוק תפל רוק הצם ועוד יבאר אותו: ונתר הוא אל פוע"ל וכבר בארנוהו בב' של כלים: ובורית היא צמח והוא מפורסם באל גאסו"ל ובתוספתא דשביעית אמרו הבורית והאהל יש להם שביעית ולדמיהם שביעית: קמוניא מלח אלקל"י: ואשלג אלצעדו"ן ואלה כולם כביסות וכשהיה הכתם דם יסור או יחסר עינו והוא אמרו עבר או שדיהה הרי זה כתם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

שבעה סמנין מעבירין על הכתם. ולעיל פ"ז מ"ב כתבתי בשם התוס'. דה"ה בכבוס טוב:

מעבירין על הכתם. שאם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע. בין לבעלה בין לטהרות מעבירין עליו ז' סמנין. ואם עמד בעינו הרי זה צבע. וטהורה. ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק. שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל. שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עקרו של דבר בבדיקה. הלכך כל שאינה בודקה בסימנין הרי היא טמאה והבגד טמא. המגיד פ"ט מהא"ב [הלכה ל"ו]:

ונתר. כתב הר"ב בערבי קורין לו שי"ב. ועיין מ"ש בזה בריש פ"ב דכלים:

או שדיהה. פי' הר"ב נשתנה מאדמימותו. כלומר שחסר ממנו מראה האדמימות. כדפירש הר"ב בדיהה דלבנונית במ"ב פ"ק דנגעים. *[וכן במכילתין ספ"ב]:

הרי זה כתם כו' וצריך להטביל. ואפילו דיהה ולא עבר. מהני טבילתו. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ג דאהלות [ד"ה שכל הבלוע]:

מקור: ספריא · נחלת הכלל