שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה:

ובמורד. כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולרבי יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד, דמגלגלתו למרחוק, והוא הדין כשהקרקע שוה במישור. אבל במעלה, כשחורש ועולה, לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס:

כאשר היה פתח העליה על שיעור פתח הבית בשוה ונכחי אליו הנה העליה טהורה בהכרח לפי שאמנם היה הקבר כבר הגיע בדין הבית לפי שאם היה תוך הבית הנה העליה טהורה ואם היה תחת כותל מכתלי הבית הנה העליה ג"כ טהורה לפי שהבית הוא אהל על הקבר והעליה אהל אחר למעלה מזה האהל ואם היה הקבר תחת פתת הבית הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה משקוף העליה אהל על אהל אולם אם לא יהיה הפתח על יושר פתח העליה הנה העליה טמאה לפי שכבר אפשר שיהיה הקבר תחת הכותל אשר עליונו פתח עליה ויהיה משקוף העליה מאהיל על הקבר ותהיה העליה טמאה וזה מבואר וכבר קדם לך שעפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ מטמאין במגע ובמשא או כאשר יתלה בקצה הירק כאשר ישרשו אותו מעפר בית הפרס והיה כשיעור חותם המרצופין יהיה טמא לדעת ר' אליעזר: ומרצופים הם כמו נודים מעור ישימו בו הולכי ארח בגדיהם וכליהם וינעלו אותם ויחתמו אותם בחותם מטיט וכבר יעשו חותם לכתבים גם כן מזה הטיט וכבר זכר בתוספתא שרבי אליעזר אמנם חלק עם חכמים בעפר חוצה לארץ לבד והשיב רבי יהודה דבר לחזק בו דעת חכמים ואמר שכבר נתקבץ מעפר חוצה לארץ כסאה וכסאתים ולא חשו להם משום טומאה אם אין בכל חותם מהם כחותם המרצופין והלכה כחכמים:

שדה שאבד קבר בתוכה. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג:

עלייה טהורה. פי' הר"ב ממ"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב"ם בנא"י. ומ"ש הר"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב"ם. וכ' מהר"ם נ"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה"נ עלייה טהורה לכל צד. ע"כ:

ועפר ח"ל. עיין בפי' הר"ב במשנה ג פ"ב:

כחותם המרצופין. פי' הר"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב) הר"ש:

ולא חשו להם חכמים. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב"ם בפרק י"א מהט"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה: