כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס. מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

כבר ידעת שהאוכלים לא יטמאו אלא אחר שהוכשרו באחד מז' משקין וכבר הודעתיך בשבת (פרק א) שמכלל י"ח דבר שגזרו הבוצר לגת הוכשר לטומאה והתבאר בגמרא שבת (יז.) סבת זה ובכלל הטעמים לפי שפעמים יבדוק אדם כרמו כאשר ירצה לבצור אותה ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו לראות אם הוא מבושל אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים אולם בוצר לצמק אינו מוכשר וכאשר היה כרם בבית הפרס בזאת הגזרה להיות טומאת בית הפרס דרבנן כמו שהתבאר ויאמר שאם נטהרו האנשים והכלים בהזאת שלישי ושונין בשביעי עד שלא יהיה שם טומאת מת אמיתי כדי שלא יהיה חושב שהוא יבצור בזה הפרס עצמו טמא אחר יחתוך ויוציא הענבים חוץ לבית הפרס וישאו אותם אנשים אחרים טהורים לפי שהם יטמאו באהל בהכרח לפי שמעת שיכנסו לבית הפרס יטמאו ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרין כל זמן שיהיו בבית הפרס וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח ונשאר בהכשר כמו שגזרו על בוצר לגת ולזה כאשר יגעו הטהורים אשר ישאו הענבים לגת וכאשר יבצרו אשר הם יטמאו טומאת בית הפרס נטמאו ויטמאו הענבים שהן מוכשרין כמו שביארנו ובית שמאי אומרים שאין תקנת בצירה לגזירת בוצר לגת כלל אלא אם הבוצר לא יגע בכלי שלא יטמאהו ויטמא הכלי לענבים ואמנם יחבר חבור על המגל ואז יבצור בו בכלי טהור שלא יקבל טומאה או יבצור הענבים באבן אשר לא יקבל טומאה וישימהו בכפישה וכבר אמרנו שהוא כלי לו אוגן גבוה והאמת אצלי שהיא לא תקבל טומאה שהיא בלא ספק מכלי אבנים והדומה לזה ולזה תציל באהל המת כמו שהתבאר בה' מזאת המסכתא: ואמר רבי יוסי שזה הדין אשר זכר ב"ה אמנם הוא בכרם נטוע בבית הפרס שאין תקנה בבצירה אבל כאשר יבצור לגת הנה הוא מוכשר להטמא אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר ואין הלכה כר' יוסי: וכבר הקדמנו בפתיחת זה הספר שהאדם אשר יטמא בבית הפרס הוא אב הטומאה ולזה יטמא אדם וכלים כמו שהשרשנו שם:

מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:

ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:

ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:

הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:

ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר: