עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לֹא אָמְרוּ עֲצָמוֹת כַּשְּׂעֹרָה, אֶלָּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה. רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֵבָר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָאִים שֶׁהוּא טָהוֹר:

ורובע עצמות. רובע הקב של עצמות:

ניטל חצאים. הוא שיחתוך מהאדם קצת זה האבר ונבדל ממנו עוד נחתך הנשאר מזה האבר ג"כ יהיה האבר כלו נבדל הנה הוא לא יטמא לדברי הכל ואין הלכה לא כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי:

עצם כשעורה שנחלק כו'. לא תני להא בהדייהו דאינך דלעיל. משום דהכא יחיד פליג עליה. ובהנך דלעיל רבנן פליגי עליה. הר"ש דלעיל:

רבי עקיבא מטמא. במשא. הרמב"ם פ"ד מהט"מ [הלכה ד] והכ"מ כתב ראיה לדבריו דבמגע לא ע"ש:

וחכמים מטמאין. לשון הר"ב בשלשתן. כלו' במגע במשא ובאהל. ול' הר"ש וחכמים מטמאין בכל שלש הטומאות:

אבר מן החי שנחלק כו'. כתב הר"ב ואפילו חזר וחברן דאין חבורי אדם חבור. כדתניא בתוספתא. הר"ש ומתניתין היא בפרק דלקמן משנה ד. ועמ"ש במשנה ד פרק ט דחולין: