כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן. וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:

כל המטמאין באוהל. האמורים לעיל בריש פרק ב׳:

בעבור שקדם מאמר רבי דוסא שלא יתחברו אצלו החלקים הנבדלים להשלים בהן שיעור לטמא בטומאת אהל התחייב דרך משל שילמדך בו שזהו סברתו גם כן בכל מיני הטומאות ר"ל טומאת מגע וטומאת משא במת ונבלה ודע שהאדם החי כאשר האהיל על המת כבר נטמא כמו שהתבאר בזאת המסכתא ובזאת המשנה בתחלת הענין וזה שאמר שאם נגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית או נגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או יהיה עמו באהל כמו שיהיה האדם וחצי זית תחת האהל ויוציא אבר מאיבריו חוץ מן האהל ונגע בחצי זית הנה זה הוא טמא אצל חכמי' ויורה זה שנוגע ומאהיל הוא דבר אחד אצלם שאלו שני מינים משם אחד הוא. עוד אמר אחר זה אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור וזה יורה שנוגע ומאהיל אינו משם אחד וביאורו בש"ס זה והבדילו הדין בו וזה שנוגע ומאהיל שני שמות כמו שאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמנם אמרו תחלה ובמת נוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית שהוא טמא וזה בתנאי זכרנו שם והוא שיהיה טמון על גבו חצי זית מן המת והטמנה שניה למעלה וביניהם פחות מגובה טפח וההטמנה העליונה מאהיל על זאת החצי זית עוד נגע חצי זית אחד מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת בזאת ההטמנה העליונה שהוא יטמא לפי שיתחבר חצי זית שנגע בו לחצי זית שהאהיל עליו וכאילו נגע בו כזית מן המת ואמנם היה זה להיותו גבוה על זה החצי זית בפחות מטפח אשר הוא פחות משיעור האהל כמו שהתבאר לך וחשבנו ששני חצאי זיתים נגעו בו אולם אם היה בין שני אלו ההטמנות פותח טפח אשר הוא שיעור האהל לא יהיה טמא לפי שנוגע ומאהיל שני שמות וכן אמרו בש"ס (חולין דף קכה:) בטומאה רצוצה בין ב' מגדלין עסקינן ואין בהן פותח טפח וכן אם נגע ג"כ חצי זית בהטמנה השפלה ויהיה חצי זית אחר למעלה ממנו ר"ל תקועה בקרקעית המגדל העליון וביניהן פחות מטפח הנה הוא גם כן תטמא על אלו הפנים אשר זכרנו בהיותנו חושבים הכל נגיעה בקורבתה פחות מטפח לחצי זית אחד מהדבר אשר האהיל או הוא איהל עליו אולם מאהיל ונוגע הנה לא יצטרף אצל החכמים כמו שעשו דמיון ואמרו אבל הנוגע בכחצי זית וכו' וחלק רבי מאיר על תנא קמא ואמר שחכמים ג"כ יסברו שאהל ונגיעה מצטרפים ואין הלכה כרבי מאיר והבן מכל זה שנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית טהור ואם היה בין הטומאה והדבר אשר האהיל עליו פחות מטפח הנה הוא כאילו נגעה בו ונחשבה נגיעה להתחברו עם זולתו לפי מה שקדם ביאורו אצל החכמים אולם ר' דוסא שאומר הנה הוא טהור ידמה אותו בדמיון נוגע ומאהיל ואצל החכמים כנוגע בשני חצאי זיתים בבת אחת והלכה כחכמים:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. פירש הר"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ"ש כבר בסוף מתניתין ה פ"ק דכלים. ומ"ש הר"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה) מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר"ב והר"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר"ם. שכתב וז"ל. ונ"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע"כ. ועיין לקמן:

מאהיל על כשני חציי זיתים. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א"כ ה"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ"כ הרמב"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ"ש בפ"א מהט"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ"ה אלא שיש שם חסרון ובנא"י הוא מוגה:

או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה"ל כנגיעה. ואידך ה"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ"פ הראב"ד ברפ"ג דעדיות. אבל לסברת הר"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע"כ. וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב"ם בספ"ד מהט"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע"כ. ונראה בעיני דהוא ל"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר"ב והר"ש ל"ג לה:

אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ"ש במשנה ה פ"ח דכלים:

הכל טמא חוץ מן המגע כו'. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר"ם:

חוץ מן המגע עם המשא. לשון הר"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט:

זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ"ג פ"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס"ד]:

משם אחד. לשון הר"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ"כ הר"ש ולת"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו: