כיצד כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ. להכי קתני על יתדות משום טומאה שתחתיה. [*ומ"ש הר"ב סמוך לכותל שלא תהא משוכה כו'] וז"ל הרמב"ם ויתדבק בשיווי פיו עם צדדי הבית או האהל ע"כ. וכן כתב ג"כ בחבורו [פרק כא מהט"מ הלכה ד] וסמך פיו לדופן האהל וזו היא הצורה ) עיין ספ"י:
מבחוץ. לשון הר"ב סמוך לכותל כו'. ואז חשובה כפישה אהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. וכ"כ הר"ש ולרבותא דלא תימא דוקא מה שבתוכה מצלת *)דכיון דמשום אהל היא שמצלת הלכך אף על כלים שע"ג מצלת. עיין במשנה יב **)פט"ו. וכשהטומאה בתוכה עיין פרק ט משנה ט:
קורה שהיתה נתונה מכותל לכותל. שיש בה פותח טפח. הרמב"ם פכ"א מהט"מ [הלכה ה] [*ומסיים והיתה הקורה נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה כו'] וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל. ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה. ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה. וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה"ג אפילו אין טומאה תחת הקדרה עצמה. הקורה מביאה טומאה לה. וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה. ולכך כתב הרמב"ם וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה. הפך מלשון המשנה. ע"כ. ועיין במ"ו פי"ב. ולפי' זה אינה ענין לשלפניה. וגם מהפך הלשון. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דמיירי בקורת הבית שבולטת קצת חוץ מן הכותל וכשהקדרה של חרס תלויה באותה קורה. היא מופלגת מכותל הבית וקאמר בתוספתא דאם פי הקדרה דבוק למעלה. הקורה מצלת על הכלים שעל גבה ואם מופלגת ממנה טפח אינה מצלת כיון דמופלגת [מן הקורה טפח והוי כמופלגת] מכותל הבית טפח. דאינה מצלת אלא עם דפנות אהלים כשהיא סמוכה לכותל מבחוץ. וכשאין מפיה לקורה טפח חשיב כדבוקה בקורה ומה שהיא סמוכה לקורה חשיב כסמוכה לכותל הבית דקורות כותל הבית ככותל. ובמשוכה מכנגד הקורה פחות מטפח פליגי ר"ע ורבנן והיינו שאין הקורה סותמת פי הקדרה ששפתי הקדרה משוכי' משפת הקורה ולחוץ ר"ע מטהר כיון דאינה מופלגת טפח. וחכמים מטמאים כיון דאינה דבוקה ממש. וכה"ג פליגי נמי בתוספתא בכפישה שמופלגת מן הכותל עצמו פחות מטפח. עכ"ל. ולפירושו לא אתי שפיר הא דקתני מכותל לכותל. וגם כלים שבקדרה שצריך לפרש שע"ג הקדרה:
