אָדָם וְכֵלִים נַעֲשִׂין אֹהָלִין לְטַמֵּא, אֲבָל לֹא לְטַהֵר. כֵּיצַד. אַרְבָּעָה נוֹשְׂאִין אֶת הַנִּדְבָּךְ, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה אֲבָנִים, אוֹ עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין:

אדם וכלים נעשין אהלים לטמא. אוהל שנסמך על ידי אדם או על ידי כלים נחשב אוהל לטמא כלים שתחתיו אפילו שלא כנגד הטומאה, כאילו נתונים באוהל המת:

ידוע שהאהל כמו שיביא הטומאה ויטמא כל מה שבתוכו כן יחוץ בפני הטומאה ולא יטמא כל מה שחוץ ממנו ולא יטמא גם כן מה שיהיה בתוכו מן הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן אשר הוא חוצה לו והמשל בזה בית ועליה הנה אם היתה טומאה בבית תחת משקוף הבית הגיע הטומאה ויטמא כל מה שתחתיו כן חוצץ בפני הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן מה שבבית אם היתה טומאה בעליה על משקוף הבית. ואמר בכאן שאדם וכלים מביאין ואין חוצצין ואפילו היו כלי גללים ואבנים ואדמה אשר הם כלים טהורים ואינם מקבלין טומאה כלל הנה האהל אשר יעשה מהם לא נחשבהו להציל מה שהוא חוץ ממנו ולא יציל גם כן כלים שתחתיו: ונדבך. הוא הלוח והמשל כלו מבואר: וזה שאמרנו כלים שתחתיו טמאים. מורה זה שהוא חשוב כאהל שאם לא יהיה חשוב כאהל לא יטמא מכלים שתחתיו אלא מה שיגבילהו טומאה שעל גביו לבד ואמר טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים מורה זה שאינו חשוב כאהל לפי שאם היה אהל יהיו כלים שעל גביו טהורין כמו בית ועליה הנה שם אותו אהל לטמא אבל לא לטהר: ואמרו דבר שיש בו רוח חיים. ר"ל חוץ מהאדם איזה מין שיהיה ממיני הבעלי חיים ואין הלכה כרבי אליעזר:

אדם וכלים נעשין אהלין כו'. לשון הר"ב אהל הנסמך ע"י אדם כו'. וכן כתב הר"ש. ומתניתין הכי אסברה. אבל הרמב"ם [בריש] פרק י"ב מהלכות טומאת מת כתב אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל כו' ועיין בסמוך [*וכן בשם מהר"ם רפ"ט בד"ה כל שהוא כו']:

נושאין את הנדבך. כולה מתניתין בנושאין באויר כגון בחצר או בגנה ולא בתוך הבית הר"ש. [*ומ"ש הר"ב ל' נדבכין כו'. עזרא ו [ד]:

כלים שע"ג. ואפילו שלא כנגד הטומאה טמאים. הרמב"ם פי"ב מהט"מ. וטעמא דכיון שנעשה אהלין לטמא הוי כמאן דמלי טומאה. שהרי מטמא לכל הכלים שתחתיו והרי כל מה שעליו הוא כנגד הטומאה וכיון שאינו חוצץ הרי כל שע"ג אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאין. דכיון שאינו חוצץ והטומאה יורדת ומשירדה כנגדה שוב נעשה אהל על הטומאה שירדה לטמא כל שתחתיו. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

רבי אליעזר מטהר. היינו בנתון על מוט שאין בעביו כעובי המרדע שלא הוזקקו הנושאים לטומאה. כדתנן לקמן רפט"ז כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאו בעובי המרדע. וכך מוכח בתוספתא הר"ש. ומסתברא דפליג נמי בנתון על ארבעה כלים כו'. אבל מצאתי למהר"ם שכתב דבנתון על ד' כלים אפילו ר"א מודה. ובנתון על ד' אבנים מודו רבנן דחוצצים אלא באדם פליגי. רבנן סברי כיון דמקבל טומאה כמו כלים. יש לו דין כלים. ואין חוצץ. ור"א מדמה ליה לבהמה שיש בו רוח חיים כמו בהמה. ע"כ:

נתון על ארבעה כלים כו'. עיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פרק יב

[סד"ה סרידה]:

אפילו כלי גללים כו'. שאינן באין במדה. אבל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה. הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. הרמב"ם פי"ב מהט"מ [הלכה ב] וכ"כ בפי"ג. והראב"ד הגיה עליו אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בר"פ דלקמן. וכתב הכ"מ שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב זה. שסמך על מה שהעתיק אותה המשנה דריש פרק דלקמן שם בפי"ב. וכאן דאיירי בכלי אבנים. סיים בהו שאינן באין וכו' ולא למעט כלי עץ בא. ע"כ. ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו שכן הוא. שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב"ם לומר שאם באים במדה שחוצצים וגם הכ"מ לא הראה מקום כלל מאין יצא לו להרמב"ם. ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהוקשה להרמב"ם ממתניתין דרפ"ח דלקמן. דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין. והוקשה לו מאי שנא מהכא דכלי גללים כו' שאינן חוצצין ואע"פ שגם הם אינם מקבלים טומאה. ומש"ה ניחא ליה בכך דהך כלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה. ובזה יתר עליהן הבא במדה. דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל. משא"כ שאר כלי. שאף ע"פ שהוא טהור. כמו כלי גללים ודכוותייהו. מ"מ יש עליו צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא. וכיון שלא נלמד דין הבא במדה בכלי גללים שיהא להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל. א"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כלי עץ הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים. ואין זה מן התימה. על שהרמב"ם סומך כך בחבורו הסתום. ומ"מ הני תרתי משניות דהכא ודרפ"ח דלקמן מיתרצים שפיר בהכי. דה"נ אי הוו כלים הבאים במדה היו חוצצים. ולפיכך אני תמה מאד על הכ"מ דבפי"ט רמי להו אהדדי להני תרתי משניות ונדחק ליישב דחוצצין דרפ"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחת מהן. אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן הכא. ע"כ. והרי זה סותר לדבריו שבפי"ב דמשוה המדות דכל כלי הבא במדה נעשים אהלים וחוצצים אפילו לטהר ובתחתיהן ועל גביהן מיירי וברפ"ט ושם במשנה יב [ד"ה או מחזקת] אכתוב בשם הכ"מ עצמו דמחלק בענין אחר. ושם אכתוב גם כן מה דעתי בכל זה בס"ד:

או על דבר שיש בו רוח חיים. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ג דפרה: