אֵין כְּלִי חֶרֶשׂ מְטַמֵּא חֲבֵרוֹ, אֶלָּא מַשְׁקֶה. נִטְמָא מַשְׁקֶה, טִמְּאַתּוּ. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

כבר ביארנו ג"כ בפתיחת זה הסדר שכלי חרש לא יהיה אב הטומאה לעולם ושלא יטמא כלי חרש אלא באב הטומאה או במשקים טמאים ובהיות זה ג"כ יחוייב שלא יטמא כלי חרש לכלי חרש בשום פנים אם נגע בו ומהעיקר המוקדם שכלי חרש יטמא משקים ואלה המשקים יטמאו כלי חרש להיותן משקים טמאים וכבר ביארנו אלה העקרים כולן תכלית הביאור בפתיחת זה הסדר:

[אין כלי חרס מטמא חבירו. עיין בספ"ד דאהלות]: