כָּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַמַּשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֶחָד וְלִפְסֹל אֶחָד, חוּץ מִטְּבוּל יוֹם. הֲרֵי זֶה אוֹמֵר, מְטַמְּאֶיךָ לֹא טִמְּאוּנִי וְאַתָּה טִמֵּאתָנִי:

זה ג"כ עיקר כבר קדם ביאורו בפתיחת זה הסדר והוא שהראשון והשני אם נגעו במשקין יטמאם וישיבם תחלה וכל שני לטומאה פוסל את התרומה כמו שזכרנו שם וכמו שנבאר בטהרות (פ"א) וכן טבול יום הוא מכלל מי שיפסול התרומה כי הוא לא יטמא משקין ואפילו משקה תרומה כי הוא לא יטמא אך יפסול אותן לבד וישובו משקין פסולין לא טמאין כמו שביארנו בפתיחה:

כל הפוסל את התרומה. פירש הר"ב כגון ידים שניות כו' וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין. וכן לשון הר"ש ואין להגיה באוכלי חולין. כי כן הלשון ג"כ משנה ו' וז' פרק ב' דטהרות:

חוץ מטבול יום. כתב הר"ב ואפילו משקים של תרומה כו' וכ"כ הרמב"ם. ומשום דבתרומ' כ"ע מודו. נקטי תרומה. אבל לחכמים אפילו דקדש נמי כדתנן מ"ד פי"א: