מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

מקום שנהגו עד חצות. עד חצי היום:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים כו': לפי מה שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריח לחייבו שלא לעשות במקום שעושין לפי שזה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או שיעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

עד חצות. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא. ולדברי הר"ב דיהיב טעמא כפי' רש"י משום ביעור וכו' ותקון [מצה של] מצוה. נראה דאף בזמן הזה קאמרינן. והקשה המגיד בפ"ח מהי"ט דאם כן ערבי חג הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא הטעם כדאיתא בירושל' דמחצות שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ותמיד שאני דרחמנא אמר (דברים י"ט א) ואספת דגנך והאידנא אע"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה עכ"ד. ולי נראה ליישב דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דסוכה רגילין להקדים לעשותה וזריזין מקדימין ממוצאי יום הכפורים. ולפיכך אין בה טרדה בערב יו"ט שכבר הכינה אבל מצה הרי אמרו בירושלמי [ר' יוסה] אוסר מצה ישנה ונהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה כדאיתא בטור סי' תנ"ח ומשום כך איכא טרדה בע"פ. ועי' במשנה ה' מ"ש שם בס"ד. [*ועי' מ"ש במשנה ג' פרק ה' דחולין]:

שלא לעשות. כתב הר"ב כדי שלא יהא טרוד כו' ותקון מצה של מצוה ומסיים רש"י דמצוה לטרוח מבע"י כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו:

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עי' במשנה דלקמן: