כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אָתָּה:

שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה:

כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום כו': כבר נתבארו עקרי זה המאמר בפ' תשיעי ממסכת שביעית. ואין הלכה כרבי יהודה:

ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימה לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן לא שרינן בהולך ממקום שלא לעשות כו' אלא משום דאמר כמה בטלני איכא בשוקא הא אי לאו האי טעמא הוה אסור לשנות. ומיהו י"ל אי מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה. ועוד אור"י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספות:

חייב לבער. פי' הר"ב בכובש ג' מיני ירק כו' אוכל כו' הואיל כו'. וטעמא פי' הר"ב במ"ה פ"ט דשביעית ע"ש:

צא והבא לך אף אתה. ל' הר"ב מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא. כלומר דהא דשרי ת"ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפרש בשביעית. וקא"ל ר"י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כי המין בעצמו כבר חלף הלך לו וכלה ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג"כ לא ימצא דמילתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא"א למצוא אין להתיר שלא לבער. ולשון רש"י צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא ואסור ע"כ. והר"ב נמשך אחר לשון הגמרא. שבאוקימתות האחרות גם לשון אף דחקתו לפרש דאאחרים קאי: