הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

גרגיר. אוריג״א בלע״ז:

אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש קש לגבבא גילי (שמות ה׳:י״ב):

ומתוק הוא חנטלא וכבר פירשנוהו (פ"ג מ"א דמכילתין):

ורביעה שניה כבר נתבאר בסוף פאה שזמנה בשנה המבכרה בז' במרחשון בשנה הבינונית בג' ועשרים במרחשון ובשנה המתאחרת בר"ח כסליו וזה בא"י ואין הלכה כר"ע: וענין עד שישורו נבלעת הנו"ן בשי"ן וע"כ נדגשת השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן רוצה לומר עד שיבלו כמו שבארנו בפרק שביעי (משנה ה):

שייבש המתוק. עיין ריש פ"ג בפירוש הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן:

והמגבב ביבש. פירוש *) בד"פ הסנריות. הרמב"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו':

רביעה שניה. כתב הר"ב בשנה בינונית בכ"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ"ק דתענית מ"ש שם:

עד שישרו מאביהן. ובמשנה ה פ"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב"ם נבלעת הנו"ן בשי"ן ועל כן נדגשה השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו"ן באות דגושין באות השניה מן השרש:

[*בכולן. פירש הר"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ"ל]: