כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

שבאפר. הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:

מודר הנאה. הוא אשר יתחייב עצמו בנדר שלא יקבל תועלת מחברו או מאנשי מדינה ועוד נבאר דיניהם במקומן: וענין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות ר"ל לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים כמו שנתבאר בסוף פאה וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית:

המודר הנאה וכו'. מפורש תמצא במשנה ה' פ"ח דנדרים:

[*עד אימתי עניים נכנסים כו'. ואין בעה"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]:

בתבן וקש של שביעית. כתב הר"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א"כ אילו היה זה שבבית ג"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [*ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב"מ]: