נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. בַּקְּצָרָה, פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

נעלם ממנו הקודש. או המקדש, ואכל קודש או נכנס למקדש, וזכור לטומאה. הרי שתים אחרות דלא כתיבי:

נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה כו': כשהשתחוה לצד ההיכל ואפילו לא שהה לשם בשום פנים או כשהשתחוה כלפי חוץ ושהה או ששהה שיעור אותה השתחואה שתהיה לחוץ ונזכר אחר כך חייב ושיעור אותה השתחואה כדי שיקרא אדם זה המקרא ביישוב לא במהירות ולא באריכות הוא ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה וישתחוו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדה"י (ב' ז') ומצות עשה הוא שנאמר לו צא בקצרה ואמרו שאין חייבין עליו ר"ל אין ב"ד חייבין קרבן כשהורו בו ואמרו אין מותר לו שיעמוד במקדש והוא טמא אבל יצא כמו שיוכל ואפילו בארוכה וחייב שיקצר (לכוונתו) ועוד יתבאר עיקר זה בהוריות (פ"ב הלכה ה):

נטמא בעזרה. פירשו התוס' [ד"ה תנהו] דאצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא חייבתו התורה כרת אלא לנטמא בחוץ דקרא כל הנוגע וגו'. ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו' (במדבר י״ט:י״ג) משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן. ע"כ. ובגמ' יליף לה אף לנטמא בפנים. מדכתיב את משכן ה' טמא. וכתיב (שם) כי את מקדש ה' טמא. והרי משכן אקרי מקדש כדכתיב (שמות כ״ה:ח׳-ט׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב (שם) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש אקרי משכן דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתתי משכני בתוככם [כל הניתן בתוככם קרוי משכן. רש"י] ולכתוב או אידי ואידי משכן. או אידי ואידי מקדש וידעינן דבין במשכן שנמשח בין במקדש שהוא בית עולמים. מחייבו הכתוב. אלא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וכתבו התוס' תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש. כיון דמצריכין קראי לטומאה שבפנים. וי"ל דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. ע"כ:

נטמא בעזרה. כתב הר"ב וידע שנטמא. עמ"ש בריש פרקין בשם התוס' ובשם הרמב"ם:

והשתחוה או ששהה וכו' בא לו בארוכה וכו'. שעורין [הללו] הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש"י:

והשתחוה. פי' הר"ב כלפי פנים אע"פ שלא שהה וזו כריעה בעלמא. גמ'. [*ומ"ש הר"ב או השתחוה כלפי חוץ והוא דשהה וכו'. גמ'] ופירש"י מחייב משום שהייה. ע"כ. והדין עמו דהא או ששהה תנן דמשמע דעיקר חיובא משום שהייה היא. והא קמ"ל הגמ' דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא לא. אבל לא דלא נחייב אלא בשהייה שיש עמה השתחויה. ולפי זה ליכא בינייהו דתרי לישני דבגמ' אלא בלישנא דמיתניין מר מתני ארישא. ומר אסיפא ואין להאריך בזה. ומ"ש [הר"ב] ושעור השתחויה ר"ל דשהייה. ומ"ש כדי שיקרא פסוק זה בישוב. לא במהירות ולא באריכות. הרמב"ם. שאין חייבין עליה. לשון הר"ב ב"ד פר העלם וכו' כדתנן במ"ד פ"ב דהוריות ושם מפורש: