וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ, הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי, וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ:

נעלם ממנו זה וזה. אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמשמע לן דאע״ג דבשעת אכילת קודש או כניסת מקדש אינו זכור לא לטומאה ולא לקודש, חייב קרבן עולה ויורד:

ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה כו': ראוי שיעמוד כמו שהוא ויבטל התנועה ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ואח"כ יפרוש ופרישתו ממנה היא מצות עשה ופירוש אמרו ג"כ חייבין עליה שיהיו בית דין חייבין כשהורו בה והתירו הפרישה והוא אסור וכמו כן חייב האיש עצמו קרבן כל זה במצות עשה [שבנדה] ואינו חייב בעשה שבמקדש כמו שנבאר בהוריות (שם):

מצות עשה שבנדה. דאמר קרא (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמ' ופי' התוס' מעליו דריש דהא ותהי איצטריך למדרש בפ' החולץ [כמו שכתבתי שם בסופו] דאפילו בשעת נדתה קדושין תוספין בה:

שחייבין עליה. פירש הר"ב אם שגגו ב"ד וכו' כמפורש במשנה ד' פרק ב' דהוריות: