נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, וּמְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְכַחֲצִי פְרָס לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה, וְאֵין בָּהּ כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְהָאוֹכְלָהּ אֵין טָעוּן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אֲבָל שׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, וְהָאוֹכֵל אֵבָר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרְתָּהּ. הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם, מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין:

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. דכביצה ממנה אם נגעה באוכלים טהורים נטמאו:

מבאורינו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור ואם נגעה בתרומה טמאה והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהור תיכף ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה כמו שהתבאר בי"א מפרה. אמר הש"י בטומאת מקדש (ויקרא ה׳:ב׳) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע [צ"ל באוכלין] (בו אוכלין) ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל בהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותר לאכול אחר השחיטה וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור.

ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגויה. וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים וזה שאמר יתעלה (שם יא) ולאלה תטמאו הגיענו הפי' שהוא אמנם ירמוז אל אבר מן החי ואמרו אחר זה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואמרו אוציא את העוף אשר אין לו פרסה אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקוד' ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור ושיהיה ג"כ כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהי' מעוף טמא ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרי:

ובחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ"ב. כ"כ בשם הרמב"ם ושרש"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ"ב פ"ח דעירובין וע"ש:

והאוכלה אין טעון הערב שמש. עמ"ש במ"ה פי"א דפרה:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. פי" הר"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי"א דפרה. וכתב עוד וז"ל אמר השי"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע"כ. וברייתא היא בת"כ פרשת ויקרא. וסד"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר"ב והרמב"ם שם במסכת פרה:

אבל שורפין עליו את התרומה. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י"א פ"ד:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ"ז דחולין דף ק"ב. ומ"ש הר"ב ואע"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ"ד שא"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר"ב במה שכתב אפילו למ"ד. אלא ה"ל לכתוב דהשתא אע"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג"כ במתני' א' שהרמב"ם כתב שם דא"צ כזית. עלה בדעתו דר"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא"צ כזית כדברי הרמב"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ"ד:

ואין שחיטתה מטהרתה. פי' הר"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה (חולין דף ק"ב) הר"ש והרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן:

הכנפים כו' מצטרפות. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהא"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ"מ שבפ"ד מהט"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג"כ] הרמב"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז"ל בפ"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ג מהא"ה. אבל הא דפ"ג מהמ"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב"ם בכ"ד מהט"א. שלא ה"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א"כ לערבינהו ולתנינהו. י"ל איידי דלעיל. ועי"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר: