וּבַבְּהֵמָה, הָעוֹר וְהָרֹטֶב וְהַקִּפָּה וְהָאֲלָל וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, מִמַּה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת:

וכזית בבית הבליעה. אדם שאכל כזית ממנה נטמא, ונטמאו בגדיו כשתגיע לבית הבליעה. דכתיב (שם יז) והנפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו׳, ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר, וכתיב תאכל, ואין אכילה פחות מכזית:

זאת ההלכה כבר קדם ביאורה בפ"ט מחולין (דף קכ.) ואמנם אשיב' פה:

רוטב. הוא המרק:

קיפה התבלין:

והאלל חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור וגידים יקראו העורקים והעצבים והקשורים והמיתרים והקרומות וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם וכן הטלפים מה שהוא מן הטלפים על זה התאר שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבלה הנה לא יטמאו שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שבארנו בפתיחה. ובהמה טמאה כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה ולא תטמא כמשפט הנבלה עד שתמות ויבטל הפרכוס או שיותז ראשה:

ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים. ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה: