חֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה וּבִתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. חֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים:

משקרב הזבח. שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכיו עמו, חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכתיב בפרשת פנחס בכולהו ומנחתם ונסכיהם לפרים, לומר לך מנחתם ונסכיהם של קרבנות צבור קרבים אפילו בלילה ואפילו למחר, אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים, מקריבין אותן כשיזדמנו להן אפילו לאחר כמה ימים:

חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים כו': כבר בארנו מה שאמרנו קדש יהיה לעשות שוגג כמזיד ואינו כן בענין ההקדש כמו שבארנו בשלישי מתמורה ענין מה שאמר רבי אלעזר לא מקדישין שהממיר באחד מאלו לא נתקדשה אותה תמורה וכן אם היתה הבהמה הראשונה אחת מאלו אחר כך המיר בה בהמה תמימה לא נתקדשה התמורה לפי שאין בבהמה הראשונה קדושה שמחמתה תתקדש תמורתה וזהו ענין מה שאמר לא מקדישין ואפשר שתהא בהמה ראשונה על הסדר הזה כגון שהקדיש בהמה ואח"כ נטרפה או הקדיש ולד ויצא דרך דופן או שהיה ולד קדשים ואפשר בו שיהא כלאים וטומטום ואנדרוגינוס ויהיה ענין מאמרו ולא מקדישין ואפילו לדעת ר' יהודה שאומר ולד עושה תמורה כשיהיה הולד הזה כלאים או טומטום או אנדרוגינוס אינו עושה תמורה לפי שאלו החמשה על דעת ר' אלעזר הם כמו בהמה טמאה שאין ראוי לקרבן ממנה לפיכך אין קדושה חלה עליהם ולא השבת בעל מום לפי שבעלת מום יש מהם שהיה ראוי לקרבן ויש במינו קרבן והלכה כר' יוסי וכר' אלעזר ואין חולק עליהם במאמר הזה:

ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ"ד דחולין כח"ש הר"ב. אלא מהקישא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג'.

רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר"ב ספ"ח דמנחות. ומ"ש הר"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ"ה דנזיר. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י בר"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ"כ הרמב"ם. ויש לתמוה דבפ"ק משנה ה' מפרש דר"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א"כ ש"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב"ם. והלכה כר"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ"ק. גבי הא דתנן ר"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס"ל. ע"כ:

רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ"ש הר"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ"כ הרמב"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ"מ שכתב בסוף פ"א מה"ת. וק"ל שבתוספתא תני דלת"ק עושין תמורה. וי"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע"כ: