וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. תְּמוּרַת עוֹלָה, וּוְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים:

ולד שלמים לא יקרב שלמים. אלא כונסו לכיפה ומת. מדרבנן. משום גזירה, דאי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה, אתי לשהויי לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתו בהו לידי גיזה ועבודה:

וולד תודה ותמורתה וולדן וולד וולדן עד סוף העולם כו': תמורת עולה וולד תמורה וולד וולד וולדה כו': אמר רחמנא לחם התודה תודה עצמה טעונה לחם ולדה ותמורתה אינם טעונים לחם שנאמר התודה בה"א הידיעה וכבר זכרנו מה שאמרו כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורתה:

ולד תודה ותמורתה וכו'. עיין עוד מזה במ"ד פ"ז דמנחות:

הרי אלו כתודה. דת"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת"ל (ויקרא ז') אם על תודה:

ובלבד שאינן טעונות לחם. לשון הר"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע"ש:

תמורת עולה. לשון הר"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ"כ הרמב"ם ברפ"ג מה"ת:

ולד תמורה. וכן העתיק רש"י ובס"א תמורתה. וכן העתיק הר"ב ואע"פ שנמצא עולה הוא והל"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן:

הרי אלו כעולה. צ"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה: