אבל לא למקום אחר. אם יש לו מאה סאין אחרים של טבל אינו יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצת תרומתן, דלגבי אחרים תלינן דלמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו, ור׳ מאיר שרי אף למקום אחר. ואין הלכה כר׳ מאיר:
הכוונה בזו המשנה כי כשנתן סאה לבן לוי שהוא המעשר הראוי לעשר סאין ונתן אחר כן סאה לעני והוא הראוי לעשר סאין שיכול להוציא שמונה סאין ולאכלן לפי שכבר הוציא חקם הראוי שם וכאלו היו עשר סאי' והוא הוציא מהם סאה למעשר ראשון וסאה למעשר שני וכל זה שלא ידע אם אותה סאה שנתן ללוי ואותה סאה שנתן לעני הם כולם קיימים עד שיפריש עליהם או נאכל קצתם ונשאר קצת ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן שמונה סאין ועשירית סאה וזה מבואר:
וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון. ר"ל כשיעור מה שנשאר מן הסאה שנותן אם נשאר חציה יפריש עליו ד' סאין ואם תשאר רביעית' יוציא עליה שתי סאין ועל זה הסדר והלכה כחכמים:
שמנה סאין. פי' הר"ב וכ"כ הר"ש ומעט יותר. וז"ל הרמב"ם ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן ח' סאין ועשירית סאה וזה מבואר. ע"כ:
[*וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון. פי' הר"ב בפי' השני לפי חשבון הקיימים וכלומר ואינו יכול לסמוך שכולם בחזקת קיימים אלא צריך שיתברר לו כמה קיימים ולפי מה שנתברר לו שקיימים כך יפריש עליהם ול"ד לדתנן בספ"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים דהתם הפירות אצלו נשארים ואין כאן חשש שנאכלו אלא שמא נאבדו ולהא לא חיישינן דלא שכיח אבל הכא שנתנום לאחרים ללוי ולעני יש לחוש שמא נאכלו. וכן פי' הרמב"ם שמא אין קיימים קצתם או נאכל קצתם ואגב דחיישינן לנאכל דשכיח דלכך ניתן להם. נקט נמי שמא אינן קיימים. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר אא"כ יודע שב' סאין של מעשרות קיימים אבל אם אכלו מהן הלוי והעני כו' עכ"ל. וצ"ל שהטעם הוא דכיון שעדיין לא הפריש החולין בכדי אלו המעשרות אין נתינת הלוי והעני פוטרתן הואיל ועדיין מעורבין בטבלן דאין בריר' בדאוריי' כדפסק הר"ב בפ"ז דדמאי מ"ד]:
