מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח קָטָן, וְחַרְחוּר פָּחוּת מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל עָלָיו, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה:

עושים בגבי קצת העוגות מעט עיסה מבחוץ על שטח הפת:

וחרחור. פירוש בחוזק החום והיובש ואמר כי כשהן אלו פחות משיעור אצבע היא כדבוק בו וחבור בטבול יום וכשנגע טבול יום באותו גרגר מלח או קצה השרוף פסל הככר ואמר רבי יוסי כי אין אנו חוששים לאורך הקצוות האלו ולא לקיצורם אלא כל מה שאפשר לאכול עם אותו הפת הוא חבור בטבול יום ואין הלכה כרבי יוסי:

וגרגר מלח קטן. ל' מהר"ם. וק"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ"ל. אבל הר"ב והרמב"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר"י. ש"מ דס"ל דלאו כולה ר"י היא. ונ"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה:

פחות מכאצבע. להרמב"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן: