הַצְּרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל, וְהַתֻּרְמוֹס, וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם:

ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן. ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה, והשאר טהורות:

בעלי בתים רושמין פתם בסימנים כדי שלא יתערב בתנור עם זולתו ורושמין אותו בגרעין פול או בגרעין תורמוס ובחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולן טהורין ואפי' באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כונתו והפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל הפרידם אותן ממנה ואז יאכל אינו חבור ואפי' באב הטומאה ואין הלכה כר' יוסי:

והתורמוס. ל' מהר"ם. נ"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע"כ. ופי' תורמוס ברפי"ח דשבת:

יתר מכאצבע. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב"ם בפ"ח מהט"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם. וצ"ע. ומצאתי למהר"ם שכתב די"ל דה"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע"כ. ומהר"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: