הָיָה אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן, נוֹשֵׂא אִשָּׁה רְאוּיָה לְכֹהֵן, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְאִם נִטְמָא, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְאִם אָכַל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגֹּרֶן. וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶת הַקָּדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ. וּפָטוּר מִן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים. הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים, הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו. הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם, וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ. הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן, אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ. וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְעוֹלֶה בְמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד, נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד:

היה אחד ישראל ואחד כהן נושא אשה ראויה לכהן כו': אמרו אחד ישראל ואחד כהן ר"ל בעל ראשון ובעל שני. ואונן נקרא האדם שמת לו מי שיתחייב עליו אבילות כמו שבארנו בפסחים [פ"ח ה"ו] והתועלת בזה שאונן אסור באכילת קדשים ואינו רשאי שישרת בקרבן כמו שיתבאר בפרק אחרון מן הוריות [הלכה ה]. ואמרו אינו יורש אותם על העיקר שזכרנו המע"ה ולכל אחד מהן יורשים ודאים. ואמרו והן יורשים אותו בשלא הניח זרע לפי שירושתו לאביו ושניהם ספק אביו ולכך חולקים לפי שהוא ממון המוטל בספק והוא פטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר אבל כשהכה שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור אחד חייב. ואמרו נוטל חלק אחד בזמן שיהיו ג"כ האנשים שנפל בהם הספק אי זה מהם הוא אביו ממשמר אחד מבית אב אחד:

הוא אונן עליהם. כתב הר"ב אסור לאכול קדשים. וכן אסור בעבודה כדאיתא בריש פרק ב' דזבחים וכתב הר"ב דמשכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להם. דאילו חלל אינו מוזהר על הטומאה כמו שפירש רש"י בפרשת אמור. ומהוא אונן עליהם גופיה לא מצינן למידק דאיכא למימר במיתתו דשני ולקוט עצמות דקמא דעל נקוט עצמות חייב באנינות מדרבנן כדתנן בסוף פ"ק ח' דפסחים ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי שנאמר (שם כ"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא:

אבל הם יורשים אותו. בשלא הניח זרע רמב"ם עיין מ"ב פ"ח דב"ב:

ופטור על מכתו ועל קללתו של זה וזה. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר [דאיכא ב' התראות וכל חדא וחדא היא התראת ספק] אבל שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור א' חייב. הרמב"ם וכר"י בברייתא:

ועולה במשמרו כו'. פי' הר"ב לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו וכ"כ רש"י ותימה למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כל חדא לגבי חברתה כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ובגמרא דייקינן מדלא תנן עלה אינו חולק אלא עולה בעל כרחו. דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד משום פגם שתי המשפחות שיאמרו לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר. הרי דמפרשי' בעל כרחו ולא בעל כרחם. ועם תמיהתי זאת מתיישבת תמיהת התוספות שכתבו עולה בעל כרחו תימה קצת היכא משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחן דבני משמרה קאי. ע"כ. דמשום הכי לא משמע ליה לגמרא דבעל כרחן דמשמרה משום דודאי אי אפשר לנו לכוף למשמרה דיכולין הם כל אחד לדחות לגבי חברתה מן העבודה כמו מן החלוקה ויתכן דהיינו שכתבו תימה קצת:

אם היו שניהם במשמר אחד. ובמשנה ו' פרק ב' דתענית מפורש דכל משמרה מתחלקת לז' בתי אבות ואם כן כל משמרה יכולה לדחותו מבית אב לבית אב. להכי מפרשינן בגמרא דהכי קאמר אם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד: