מצות חליצה. ואפילו שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים, שצריך שיהיו יודעים להקרות הפסוקים כעין דיינים. ואע״ג דתנן מצות חליצה בשלשה, צריכין לצרף עמהן שנים אחרים, שתהיה חליצה בחמשה לפרסומי מילתא. והשנים הללו שמוסיפים על השלשה אפילו אין יודעים להקרות:
מצות חליצה בשלשה דיינין כו': הדיוטות אינן חכמים אלא שיודעין קריאת הלשון והחליצה מותרת בהן בשעת הדחק ואף על פי שמצות חליצה בשלשה על כל פנים צריך שישלים למנין חמשה לפרסומי מילתא ואין קפידא באותן השנים המשלימין למנין החמשה אם הם תלמידים או עמי הארץ. ואנפליא הוא צורת מנעל מפשתן ארוג. ואמרו מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה ולמטה שיקשור רצועות המנעל למעלה מן הארכובה או למטה אבל אם נחתכה רגלו או נעקמה ויצאה ממקומה עד שאינו יכול לנעוץ עקבו בארץ כמו אלו שהולכין על אצבעות רגליהם והדומים להם אין החליצה מועלת לפי שהעיקר אצלנו צריך לתרוצי לכרעיה:
בשלשה. מפורש במשנה ג' פ"ק דסנהדרין. ואפילו שלשתן הדיוטות. יליף בגמרא מזקני דמיותר:
בסנדל שיש לו עקב. פירשו הר"ב במ"ד פרק כ"ו דכלים עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו ע"כ. ואתי שפיר הא דתנן כשר דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא משום דמיירי שאין לו שולו"א ואפילו הכי כשר הואיל ויש לה עקב שזה מעכב הרגל שלא יצא חוצה אבל לכתחלה בעינן שיהא לו ג"כ שולו"א. אבל לפרש"י שמפרש עקב שולו"א וכתב נ"י לרבותא נקט אע"ג שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית ליה למנעל שולו"א סביב למטה אע"פ שאינה חסירה אלא מעט במקום העקב פסולה ע"כ קשיא דכשר משמע דיעבד אין לכתחלה לא ואלא איזהו. שחולצין בו לכתחלה:
מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) מעל רגלו דמשמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב מרגלו אבל למעלה מארכובה לא דהוי מעל דמעל. גמ'. ותו מותיב בגמרא מובשליתה היוצאת מבין רגליה שמע מינה דקרי רגליה לירכים ומשני בשעה שכורעת [לילד] נועצת עקבה בירכותיה ויולדת ויוצא הולד מבין רגליה ממש. והכתיב (שמואל א כ״ד:ד׳) ויבא שאול להסך רגליו וקראי אחריני. ומשני לישנא מעליא:
