חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

שחיטתן בצפון. והא דלא תני הכא וקבול דמן בכלי שרת בצפון, אע״ג דכולהו קבלת דמן בצפון במקום שחיטה, דסמוך לשחיטה כתיב ולקח מדם הפר, אלא, משום דאיכא אשמו של מצורע שהכהן היה מקבל מקצת דמו בכפו, דכתיב (שם י״ד) ולקח הכהן מדם האשם ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן, באצבעו, אף לקיחה בעצמו של כהן, משום הכי לא כתב הכא וקבול דמן, שאין קבול דמן שוה. ומשום דלא סגי ליה בלא קבלת כלי, שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי, משום הכי הדר תני בהדיא אשם מצורע אשם תלוי שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון:

חטאות הציבור והיחיד אלו הן חטאות הצבור כו': כבר זכרנו בתחלת דברינו במסכת זו כל החטאות של יחיד וצבור ונתבאר ג"כ בפ' הזה שהחטאות שחיטתן בצפון וכן קבול דמן ודבר תורה בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה וכבר בארנו בפ' שלפני זה שהוא על ארבע קרנות וסוף הפסוק ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה ואמר בסיפרי זה יסוד דרומי שהוא הקרוב אליו ברדתו מן המזבח לפי שהכבש שעולין בו למזבח הוא בדרומו של מזבח כמו שנבאר כשנצייר אותו במדות כמו שדם החטאת הנעשית בפנים שופכין שירי הדם על יסוד מערבי שהוא סמוך לו בצאתו מן ההיכל כמו שבארנו ג"כ דם הנעשה בחוץ שופכין שירי הדם על היסוד הקרוב אליו ברדתו מראש המזבח ולפי שקרן דרומית מזרחית הוא על ימינו בעלותו מן הכבש למזבח ראוי להתחיל בו. והעיקר בידינו כל פנות שאתה פונה יהיו דרך ימין למזבח. ואני מצייר עתה צורת ריבוע המזבח כדי שיתבארו לך אלו הפנות והקרנות בלבד עד שנצייר צורת המזבח כלו במקומו ממדות וזו היא צורת ריבועו ומקום הנחתו תוך הד' פנות ונאמר בתורה על החטאת במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד והוא ענין לפנים מן הקלעים והעזרה במקדש כנגד לפנים מן הקלעים במשכן ונאמר עוד כל זכר בכהנים יאכל אותה ולמה תאכל ליום ולילה לפי שמצאו התודה שהיא קדשים קלים נאמר בה שלא תאכל אלא ליום ולילה כמו שנזכר בפרק הזה לפיכך אינו ראוי לפסול זאת שהיא קדשי קדשים ג"כ [גי' יעב"ץ יותר] מיום ולילה. ולמה היא עד חצות הלילה כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו שנתבאר בתחילת ברכות:

על ארבע קרנות. עי' בפי' הר"ב דרפ"ד:

עלה בכבש ופנה לסובב. ששני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב כדאמרינן בגמרא פ' דלקמן דף ס"ב ובס' צורת הבית סימן מ"ד סמכתיה על מקרא דיחזקאל (מ"ג) ומעלתהו פנות קדים מדלא כתיב ומעלתו. ועיין מ"ש פ' דלקמן מ"ג. ומה שכתב הר"ב בריש פ"ב דתמיד:

ובא לו לקרן דרומית מזרחית. לשון הר"ב כדקי"ל כל פינות וכו' דילפינן לה מים של שלמה לקמן בגמרא פרק דלקמן דף ס"ב. וכבר כתבתיו במ"ה פ"ד דיומא:

[*דרומית מזרחית כו'. כלם בתי"ו וכן הוא בהל' הרמב"ם וגם במשנה בכ"מ כלם בתי"ו. ואף שקרן הוא לשון זכר ומשום כך ביסוד דלקמן *) כ"'ה בד"ק ובד"ח הגיהו "ג"כ" וא"ל מובן והיותר נכון שצ"ל וכן בברייתא בגמ'. וכן גרס דרומי וכן במשנה דלעיל יסוד מערבי. לפי שיסוד הוא לשון זכר. אעפ"כ כאן הוא כמו חסר רוח וכאילו שנינו קרן רוח דרומית מזרחית. ולכך בא התי"ו להורות על רוח החסירה ורוח נמצא בלשון נקבה כמו בלשון זכר כמ"ש רש"י בפי' פרשת וישלח. כך נ"ל לקיים גי' הס' ולשון הרמב"ם אף שראיתי סדור התפלה הנדפס באמשטרדם ונחסרו שם כל אלו התוי"ן]:

שירי הדם היה שופך כו'. דכתיב (ויקרא ד׳:ל׳) ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח:

בכל מאכל. עי' מ"ז פ"י ומ"ש שם בס"ד:

ליום ולילה. לשון הר"ב דכתיב ובשר זבח וגו'. למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד. ובקדשים לילה הולך אחר היום. דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ו) לא יניח ממנו עד בקר. רש"י: