צִדְקִיָּהוּ, המלך האחרון ליהודה, מרד במלך בבל. בשנה התשיעית למלכותו בא נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בבל וכל חילו על ירושלים, ״וַיִּבֶן עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב״, ותבוא העיר במצור. ברעב הכבד, בשנה האחת עשרה, ״וַתִּבָּקַע הָעִיר״.
צדקיהו וכל אנשי המלחמה ברחו בלילה, אך חיל הכשדים רדף אחריו והשיגו בערבות יריחו. את בניו שחטו לעיניו, ואת עיניו עיוור, ״וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָבֶל״. כך תמה מלכות בית דוד בירושלים.
בחודש החמישי בא נבוזראדן רב טבחים, ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם״, ואת חומות ירושלים נתצו. את יתר העם הגלה בבלה, ורק מדלת הארץ השאיר לכורמים ולוגבים. כלי המקדש נלקחו לבבל. חורבן הבית הראשון היה שבר לאומי ורוחני עמוק, שעליו קוננו הנביאים ומגילת איכה.
חורבן בית ראשון מלמד על מחיר עזיבת הדרך והברית, כפי שהתריעו הנביאים. אך גם מתוך החורבן והגלות נשמרה התקווה לשיבה ולבניין מחדש, שנתקיימה בדורות הבאים.