אחרי מעמד הכרמל שלחה איזבל לבקש את נפש אליהו, והוא ברח אל המדבר. הוא ישב תחת רותם אחד ושאל את נפשו למות: ״רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי״. מלאך נגע בו ואמר ״קוּם אֱכֹל״, ובכוח האכילה ההיא הלך ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חורב.
ה' שאל אותו ״מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ״, ואליהו השיב ״קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' צְבָאוֹת... וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי״. ה' אמר לו לצאת ולעמוד בהר לפני ה'.
ורוח גדולה וחזקה עברה, ״וְלֹא בָרוּחַ ה'״, ואחר הרוח רעש, ״לֹא בָרַעַשׁ ה'״, ואחר הרעש אש, ״לֹא בָאֵשׁ ה'״, ואחר האש ״קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״. שם התגלה ה' אל אליהו. ה' שלחו למשוח את חזאל, את יהוא ואת אלישע תחתיו, והודיעו כי נשארו שבעת אלפים בישראל אשר לא כרעו לבעל. הסיפור מנחם את הנביא הבודד ומחזירו לשליחותו.
ההתגלות ב״קול דממה דקה״ מלמדת שאלוהים אינו מתגלה דווקא ברעש ובכוח, אלא בקול שקט ופנימי. הסיפור מציע נחמה למי שחש בודד וייאוש בדרכו.