כשראה ה' כי ״רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״ ונתמלאה הארץ חמס, החליט להביא מבול ולהשחית את כל בשר. אך נֹחַ מצא חן בעיני ה', שכן היה ״אִישׁ צַדִּיק תָּמִים... אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ״. ה' ציווה את נח לבנות תיבת עצי גופר, ולהיכנס אליה עם אשתו, שלושת בניו - שֵׁם, חָם וָיֶפֶת - ונשיהם, ולהכניס מכל החי שניים שניים, ומן הטהורים שבעה.
המבול בא על הארץ: ״נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״. הגשם ירד ארבעים יום וארבעים לילה, והמים גברו על הארץ עד שכוסו ההרים הגבוהים. כל אשר נשמת חיים באפיו מת, ורק נח ואשר אתו בתיבה נותרו. המים גברו על הארץ מאה וחמישים יום.
אלוהים זכר את נח, והשיב רוח על הארץ, ומעיינות התהום נסתמו. התיבה נחה על הרי אררט. נח שילח עורב, ואחר כך יונה, ובפעם השלישית שבה היונה ובפיה עלה זית טרף, וידע נח כי קלו המים. בצאתם מן התיבה בנה נח מזבח לה'. אלוהים בירך את נח ובניו, וכרת עמם ברית שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, ונתן את הקשת בענן ל״אוֹת הַבְּרִית״.
המבול מלמד על צדק אלוהי ועל האחריות המוסרית של דור שלם, אך גם על חסד ועל התחדשות: מנח ומשפחתו החל העולם מחדש, והקשת בענן היא סמל נצחי לברית ולתקווה.