הַנִּשְׁבָּעִים֙ בְּאַשְׁמַ֣ת שֹֽׁמְר֔וֹן וְאָמְר֗וּ חֵ֤י אֱלֹהֶ֙יךָ֙ דָּ֔ן וְחֵ֖י דֶּ֣רֶךְ בְּאֵֽר־שָׁ֑בַע וְנָפְל֖וּ וְלֹא־יָק֥וּמוּ עֽוֹד׃ {פ}

דִי מְקַיְמִין בְּחוֹבַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרִין קַיָמָא דְחַלְתָּא דִי בְדָן וְקַיָמִין נִימוּסֵי בְאֵר שָׁבַע וְיִפְּלוּן וְלָא יְקוּמוּן עוֹד:

הנשבעים - ואשר יפחדו ממנו כן יהיה, ונפלו ולא יקומו עוד.

הנשבעים. ר״ל כי הם הנשבעים בעגל של שומרון ובשבועת׳ יאמרו זה לזה הריני נשבע חי אלהיך העגל העומד בדן:

וחי דרך. ר״ל חי הולכי דרך באר שבע אל המזבחות שעמדו שם לעכו״ם כמ״ש ובאר שבע לא תעבורו (לעיל ה׳):

ונפלו. לכן יפלו ולא יקומו עוד ר״ל בזמן בית השני לא יקומו אבל בגאולה העתידה יקומו כולם יהודה ואפרים:

באשמת. מל׳ אשם וכן תקרא העכו״ם כן מאשמת עובדיה וכן תקרא פשע עש״ז כמ״ש והפשע שמה (דניאל ח):

עוד. ענין זמן רב ודוגמתו ויבך על צואריו עוד (בראשית מ״ו:כ״ט):

הנשבעים באשמת שומרון בעגלים שעשו מלכי שומרון, ונשבעים בעגל שבדן ובדרך של באר שבע שדרך שם היו הולכים לבית אל, וע"כ יפלו ולא יקומו, כמ"ש בתחלת דבריו נפלה ולא תוסיף קום, ובאר הדבר כי כה אמר ה' דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל וכו' ובאר שבע לא תעבורו: