וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃

וְאָתֵיב יַת גָלוּת עַמִי יִשְׂרָאֵל וְיִבְנוּן קִרְוִין דְצַדְיָן וִיתוּבוּן וְיִצְבּוּן כַּרְמִין וְיִשְׁתּוּן יַת חַמְרֵהוֹן וְיַעְבְּדוּן גַנִין וְיֵכִלוּן יַת אִבֵּיהוֹן:

ושבתי. אעמיד בהשקט ומרגוע את בני השבי של עמי ישראל:

ערים נשמות. שהיו שוממות בעת הגולה:

וישבו. בהערים ההם ישבו ולא יגלו עוד מהן:

ושתו. הם ישתו היין ולא יבואו עוד עכו״ם לשתותה:

ועשו גנות. יתקנו גנות ויזרעום:

ושבתי. ענין השקט ומרגוע כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל׳:ט״ו):

שבות. מלשון שבי הגולה:

נשמות. מלשון שממון:

ושבתי את שבות עמי הוא השבת מעלתם ומדרגתם, ובנו הערים שהיו נשמות ויטעו כרמים וכו':