בְּמִדְבַּר י״א · א׳

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

העם היה כמתאוננים - מתלוננים ומתרעמים דבר רע באוזני ה׳, וה׳ שמע וחרה אפו, ואש בערה בקצה המחנה. רש״י מבאר ש״העם״ מציין כאן רשעים, ודורש ״כמתאוננים״ מלשון עלילה ותואנה. אבן עזרא מקשר ״מתאוננים״ ללשון און, ומבאר שדיברו דברי און. הפרשה מתחילה תקופה של מריבות ותלונות של ישראל במדבר לאחר שנסעו מהר סיני. התלונה הראשונה הזאת, בלא סיבה של ממש, מביאה עונש של אש הפוגעת בקצה המחנה, ומסמנת את חומרת ההתרעמות על ה׳.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויהי העם כמתאננים. אֵין הָעָם אֶלָּא רְשָׁעִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה" (שמות י"ז), וְאוֹמֵר "הָעָם הַזֶּה הָרָע" (ירמיהו י"ג); וּכְשֶׁהֵם כְּשֵׁרִים קְרוּאִים "עַמִּי", שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁלַּח עַמִּי" (שמות ח׳:ט״ז), "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ" (מיכה ו'):

כמתאננים. אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה - מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים י"ד), "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ" (ספרי):

רע באזני ה'. תּוֹאֲנָה שֶׁהִיא רָעָה בְּאָזְנֵי ה', שֶׁמִּתְכַּוְּנִים שֶׁתָּבֹא בְּאָזְנָיו וְיַקְנִיט, אָמְרוּ: אוֹי לָנוּ, כַּמָּה לֻבַּטְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא נַחְנוּ מֵעִנּוּי הַדֶּרֶךְ:

ויחר אפו. אֲנִי הָיִיתִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַתְכֶם - שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד:

בקצה המחנה. בְּמֻּקְצִין שֶׁבָּהֶם לְשִׁפְלוּת, אֵלּוּ עֵרֶב רַב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, בַּקְּצִינִים שֶׁבָּהֶם וּבַגְּדוֹלִים (עי' ספרי):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַהֲוָה עַמָא כַּד מִסְתַּקְפִין בִּישׁ קֳדָם יְיָ וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רוּגְזֵיהּ וּדְלֵקַת בְּהוֹן אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְשֵׁצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויהי העם. נסמכה זו הפרשה כי אחר שנסע הארון מהר סיני חנו בקברות התאוה והנה ספר מה שאירע שם:

כמתאוננים. מגזרת און וכן מחשבות אונך:

וטעם וישמע ה'. שדברו דברי און:

ותאכל. מלעיל כמו ויאמר ובמוכרח מלרע הפך הלשון רק כן מצאנו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים - אָמַר ר״א (אבן עזרא על במדבר י״א:א׳) מִגִּזְרַת אָוֶן, וְכֵן ״מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ״ (ירמיהו ד יד), שֶׁדִּבְּרוּ דִּבְרֵי אָוֶן. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי לָמָּה יְכַסֶּה הַכָּתוּב עַל חֶטְאָם וְלֹא יַגִּידֶנּוּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְרַחֲקוּ מֵהַר סִינַי שֶׁהָיָה קָרוֹב לַיִּשּׁוּב וּבָאוּ בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בַּמַּסָּע הָרִאשׁוֹן, הָיוּ מִצְטַעֲרִים בְּעַצְמָם לֵאמֹר: ״מַה נַּעֲשֶׂה וְאֵיךְ נִחְיֶה בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּמַה נֹּאכַל וּמַה נִּשְׁתֶּה, וְאֵיךְ נִסְבֹּל הֶעָמָל וְהָעִנּוּי, וּמָתַי נֵצֵא מִמֶּנּוּ?״ מִלְּשׁוֹן ״מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו״ (איכה ג לט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן כּוֹאֵב וּמִצְטַעֵר עַל עַצְמוֹ. וְכֵן ״בֶּן אוֹנִי״ (בראשית לה יח) - בֶּן צַעֲרִי, וְ״אָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ״ (ישעיהו יט ח). וְכַאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב כִּי הָיוּ כּוֹאֲבִים וּמִצְטַעֲרִים, כְּבָר הִזְכִּיר וְסִפֵּר הַחֵטְא וְאָמַר כְּמִתְאוֹנְנִים, כִּי הָיוּ מְדַבְּרִים בְּמַר נַפְשָׁם כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַכּוֹאֲבִים. וְהָיָה רַע בְּעֵינֵי ה', שֶׁהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָּל טוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְהֵם הָיוּ כַּאֲנוּסִים וּמֻכְרָחִין, מִתְאוֹנְנִים וּמִתְרַעֲמִים עַל עִנְיָנָם. וּלְכָךְ אָמַר בַּשְּׁנִיָּה: ״וַיָּשׁוּבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י״א:ד׳), כִּי הָיָה חֶטְאָם הָרִאשׁוֹן לְהִתְרַעֵם עַל חֶסְרוֹן הֲנָאוֹתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, וַיָּשׁוּבוּ עוֹד לַעֲשׂוֹת כָּעִנְיָן הַהוּא, וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר עַל אֵשׁ הַשֵּׁם שֶׁבָּעֲרָה בָּם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ויהי העם כמתאוננים - מצטערים מטורח הדרך.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

כמתאוננים. על טורח הדרך לא מתאוננים בלבם באמת כי לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

כמתאננים לשון און ועמל כמו מחשבות אונך.

וישמע ה' שדברו דברי און.

ותבער בם אש מדה כנגד מדה לפי שפשעו והציצו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בסיני בה נענשו כאן ראשי העם כשפרש״‎י בפ׳‎ משפטים גבי ויראו את אלקי ישראל.

ותאכל בקצה המחנה לפיכך ויצעק העם אל משה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים וְגוֹ׳. לֹא מָצִינוּ מְפֹרָשׁ בַּמִּקְרָא מַהוּ אֲנִינוּת זֶה, וְלֹא בָּא הַכָּתוּב לִסְתּוֹם אֶלָּא לְפָרֵשׁ. אַךְ מֵאַחַר שֶׁמָּצִינוּ שְׁנֵי תְּלוּנּוֹת מְפֹרָשִׁים בַּמִּקְרָא, הָאַחַת ״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה״ כוּ׳, הַשְּׁנִיָּה ״בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״ עַל עִסְקֵי עֲרָיוֹת כוּ׳, אִם כֵּן וַדַּאי כָּל הַפָּרָשָׁה מְדַבֶּרֶת מֵעִנְיָן אֶחָד, וְהַכֹּל הָיְתָה תְּלוּנָה אַחַת, וּמְקוֹרָהּ מִן פָּרָשַׁת ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ״ וְהוּא סוֹד נוּ״ן הֲפוּכָה שֶׁבְּסוֹף הַפָּרָשָׁה וּבְמִלַּת ״כְּמִתְאֹנְנִים״. כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי רַבִּים גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ רז״ל (שבת קל.) ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״, עַל עִסְקֵי עֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם - מַה עִנְיַן תְּלוּנָה זוֹ לְכָאן, וְלָמָּה לֹא בָּכוּ בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם הָעֲרָיוֹת. וְאִם בְּאוֹתוֹ זְמַן שָׁתְקוּ וְכָל אֶחָד מֵהֶם סָבַר וְקִבֵּל, עַתָּה מַה הָיָה לָהֶם כִּי בָּאוּ לְהַזְכִּיר רִאשׁוֹנוֹת וְלִהְיוֹת תּוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁכְּבָר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ. וְעוֹד, הֲלֹא בְּפִיהֶם אָמְרוּ ״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה״, וְאָמְרוּ ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר״, וּבְלִי סָפֵק שֶׁכָּל פְּסוּקִים אֵלּוּ מִן ״וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ עַד ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה״, הַכֹּל מְדַבֵּר בִּבְכִיָּה אַחַת. וּמִטַּעַם זֶה הִשְׁתַּדְּלוּ רז״ל לְפָרֵשׁ הַתְּלוּנָּה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, כִּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (עה.) פְּלִיגֵי בָּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר דָּגִים מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר עֲרָיוֹת וְלִישָׁנָא מְעַלְיָא נָקַט, כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (משלי ל כ) ״אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ״. וּלְדַעְתּוֹ פָּשׁוּט לוֹמַר שֶׁגַּם ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר״ לִישָׁנָא מְעַלְיָא נָקַט. וְהִנֵּה גַּם לִדְבָרָיו צְרִיכִין אָנוּ לִתֵּן טוּב טַעַם וָדַעַת מַה עִנְיַן תְּלוּנָה זוֹ לְכָאן, וְלָמָּה שָׁתְקוּ כְּשֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם הָעֲרָיוֹת.

הָאָמְנָם לְפִי מַה שֶּׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה שֶׁכָּל פָּרָשַׁת ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ״ לֹא נִכְתְּבָה כִּי אִם לְזָרֵז אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁיִּדְגּוּ לָרוֹב כַּדָּגִים הַלָּלוּ, יָבֹא כָּל עִנְיַן הַפָּרָשָׁה עַל נָכוֹן, וְיַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ, נוּ״ן הֲפוּכָה שֶׁבְּסוֹף הַפָּרָשָׁה וְנוּ״ן הֲפוּכָה שֶׁבְּמִלַּת ״כְּמִתְאֹנְנִים״, כִּי נוּן הַיְינוּ דָּג, וְהַדָּגִים פְּרוּצִים בְּיוֹתֵר בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. וְהִנֵּה מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם הָעֲרָיוֹת לֹא הִקְפִּידוּ עַל זֶה, כִּי חָשְׁבוּ שֶׁאֵין מַעְצוֹר לְרוּחָם, עַד שֶׁשָּׁמְעוּ פָּרָשַׁת ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ״ שֶׁמְּבָאֵר לָהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, אָז נִכְנְסָה טִינָא בְּלִבָּם וְאָמְרוּ: בִּשְׁלָמָא אִם נוּכַל לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת כַּדָּגִים הַלָּלוּ עִם כָּל הַנָּשִׁים, הָיִינוּ בְּטוּחִים שֶׁלֹּא נָבֹא לִידֵי סִלּוּק שְׁכִינָה לְעוֹלָם, אָמְנָם מֵאַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָנוּ הָעֲרָיוֹת הֲרֵי אָנוּ הֵפֶךְ הַדָּג, וְהַיְינוּ נוּ״ן הֲפוּכָה.

וְזֶה בֵּאוּר הַפָּרָשָׁה: אַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ ״שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁזֵּרְזָם עַל מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה לִהְיוֹת כַּדָּגִים הַלָּלוּ, מִיָּד הִרְהֲרוּ בְּלִבָּם עַל אִסּוּר הָעֲרָיוֹת, כִּי זֶהוּ נוּ״ן הָפוּךְ. לְפִיכָךְ ״וַיְהִי הָעָם״ - הָרְשָׁעִים - ״כְּמִתְאֹנְנִים״, מִתְאֹנְנִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כְּמִתְאֹנְנִים״, בְּכַ״ף הַדִּמְיוֹן, לוֹמַר הֲרֵי אָנוּ כְּאוֹנֵן זֶה שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, כָּךְ לֹא הוּרְשָׁה לָנוּ תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה עִם כָּל הַנָּשִׁים. וּלְפִי שֶׁאֵין אֲנִינוּת כִּי אִם בַּלֵּב, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוּ תְּלוּנָתָם מֵהַשָּׂפָה וְלַחוּץ, עַל כֵּן לֹא הִרְגִּישׁ מֹשֶׁה עֲדַיִן בִּתְלוּנָתָם. אָכֵן שָׁמַע ה׳ וְהִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּלוּנָתָם, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״רַע בְּאָזְנֵי ה׳ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳״, כִּי בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבָעֲרָה בָהֶם אֵשׁ הַתַּאֲוָה וְחִמּוּם הָעֲרָיוֹת, עַל כֵּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה ״וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה״, אוֹ בִּקְצִינִים אוֹ בְּמוּקְצִים, וְדָבָר זֶה יִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל