וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃

משה מדבר את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאוד. הפסוק מתאר את תגובת העם לאחר ששמעו את גזר הדין על דור המדבר ועל המרגלים: אבל כבד. על פי הפשט, האבל נובע מן ההכרה בגודל האסון שהמיטו על עצמם בחטא המרגלים - הפסידו את הכניסה לארץ ונגזרו למות במדבר. תרגום אונקלוס מוסר את הפסוק כלשונו. אבל זה הוא נקודת מפנה רגשית: מן הבכי חסר הפשר של הלילה הראשון, עוברים העם עתה לאבל אמיתי על אובדן ההזדמנות. אלא שכפי שיתברר מיד, אבל זה יוביל אותם לניסיון פזיז לתקן את המעוות בכוח.