בְּמִדְבַּר ט״ו · ל׳

וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהֹוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

במילים פשוטות

התורה עוברת לחוטא במזיד: והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה׳ הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. רש״י מבאר ש״ביד רמה״ עניינו במזיד, ו״מגדף״ עניינו מחרף, כמו ״והייתה חרפה וגדופה״; ורבותינו דרשו מכאן למברך את השם שהוא בכרת. אבן עזרא מבאר ש״ביד רמה״ להראות לכל שאיננו ירא מה׳. כך הפסוק קובע את דין החוטא במזיד: העושה עבירה בזדון וברמה מגדף את ה׳, ועונשו כרת. בניגוד לחוטא בשגגה, שיכול להביא קרבן ולזכות בכפרה, החוטא במזיד, המבטא בזה זלזול גלוי בה׳, נענש בכרת ואין לו קרבן. כך התורה מבחינה בין השוגג למזיד, ומדגישה את חומרת החטא הנעשה מתוך מרד מודע.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ביד רמה. בְמֵזִיד:

מגדף. מְחָרֵף, כְּמוֹ "וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה" (יחזקאל ה'), "אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ל"ז), וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן לַמְּבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם שֶׁהוּא בְכָרֵת (כריתות ז'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ביד רמה להראות הכל שאיננו ירא מהשם:

מגדף. כדרך לשון בני אדם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ביד רמה - מגדף. זו עבודת גילולים לפי הפשט.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ונכרתה אין הכרתה אלא לשון הפסקה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, שֶׁהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בְּמֵזִיד מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ גִּדֵּף אֶת ה׳ חָס וְחָלִילָה, וְלָזֶה עָנְשׁוֹ ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִקֶּרֶב עַמָּהּ״.

וְאָמַר עוֹד כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, וּלְטַעַם שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל כָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה, וְהוּא אָמְרוֹ ״דְבַר ה׳ בָּזָה״, וְעָבַר גַּם כֵּן עַל כָּל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְהוּא אָמְרוֹ וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר. וְלָזֶה ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ - הִכָּרֵת כְּנֶגֶד גִּידֵי הַנְּשָׁמָה, תִּכָּרֵת כְּנֶגֶד אֵבָרֶיהָ, לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת יֵשׁ לָהֶם רמ״ח אֵבָרִים וְשס״ה גִּידִים, שֶׁכְּנֶגְדָּם נָתַן ה׳ רמ״ח מִצְווֹת עֲשֵׂה וְשס״ה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וּכְשֶׁעָבַר עַל כֻּלָּן לֹא נִשְׁאַר לָהּ עָנָף שֶׁמִּמֶּנּוּ תִּחְיֶה וְאֵין לָהּ תְּקוּמָה עוֹד, וְנִקְבַּע בָּהּ הֶעָווֹן לְעוֹלָם וָעֶד, וְהוּא מַאֲמַר ״עֲוֹנָה בָהּ״. וְרַזַ״ל דָּרְשׁוּ (ספרי, סנהדרין צ:) הַכָּתוּב בְּעִנְיָן אַחֵר, וְשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל