וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃

וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא

ויאמרו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל. וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים:

אבדנו - ויאבדו מתוך הקהל - אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום. כיצד?

כל הקרב הקרב - כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו, או אל כלי המשכן עם הלוים ימות, שעדיין לא התרה בם הקדוש ברוך הוא שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת - ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת - שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו, שאפילו בפרשה אמור אל הכהנים שכתוב שם: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם ה' - שם לא פסל אלא בעלי מומים אבל זרים לא פסל ומה שפסל שם בפרשת: אמור אליהם כל איש אשר יקרב וגו' - באובד בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה.

הן גוענו אבדנו יש מהם שמתו מיתת עצמם ויש מהם שנאבדו מן הדין די לנו בכך ולא עוד אלא שכולנו אבדנו כיצד כל הקרב אל משכן ה׳‎ ימות. כסבורים שעדיין לא נאמר והזר הקרב יומת רק בבעלי מומין.