וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃

ויאמר ה' אל אהרן. לְמֹשֶׁה אָמַר שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, לְהַזְהִירוֹ עַל תַּקָּנַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ:

אתה ובניך ובית אביך. הֵם בְּנֵי קְהָת אֲבִי עַמְרָם:

תשאו את עון המקדש. עֲלֵיכֶם אֲנִי מַטִּיל עֹנֶשׁ הַזָּרִים שֶׁיֶּחֶטְאוּ בְעִסְקֵי הַדְּבָרִים הַמְקֻדָּשִׁים הַמְּסוּרִים לָכֶם, הוּא הָאֹהֶל וְהָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ - אַתֶּם תֵּשְׁבוּ וְתַזְהִירוּ עַל כָּל זָר הַבָּא לִגַּע:

ואתה ובניך. הַכֹּהֲנִים:

תשאו את עון כהנתכם. שֶׁאֵינָהּ מְסוּרָה לַלְוִיִּם, וְתַזְהִירוּ הַלְוִיִּם הַשּׁוֹגְגִים שֶׁלֹּא יִגְּעוּ אֲלֵיכֶם בַּעֲבוֹדַתְכֶם:

וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן

את עון המקדש. שהוא מבית לפרכת והטעם אם לא תשמרוהו העון עליכם:

וטעם ובית אביך. כי הם נושאי המקדש:

את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם:

ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך וגו' - וזר לא יקרב - והזר הקרב יומת - הרי הזהרתים בחיוב מיתה. ומעתה אין לחוש - הקרב הקרב - שהרי אסרתים באל יקרב. וחייבתים מיתה.

אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. שלא יקרב טמא ולא זר לפנים ממחיצתו שזה מוטל על כולכם ואם יקרב מחסרון השתדלותכם תשאו את עונו:

ויאמר ה׳‎ אל אהרן פרש״‎י למשה אמר שיאמר לאהרן, מי הצריך לרש״‎י לומר כך אלא הכי קאמר קרא אין הדין עמהם לצעוק ולומר, כל הקרב אל משכן ה׳‎ ימות שהרי כבר אמר הקב״‎ה על אהרן אתה ובניך וגו׳‎ ובלע״‎ז א״‎י או״‎ט די״‎ט. וזהו שפירש״‎י, למשה אמר שיאמר לאהרן לומר אמר כבר למשה בפרשת במדבר שיהיו הלויים שומרים שלא יקרב זר למקדש. וחזרה ונשנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה, אתה ובניך ובית אביך וגו'. ובשביל שהיא סמוכה לאחריה לפרשת קרח שערער על הכהונה ולפניה לפרש קיום מתנות כהונה בברית מלח. אך חז״‎ק על פרש״‎י שהרי בספרי דרשו גבי וידבר ה׳‎ אל אהרן שומע אני דבר אל אהרן תלמוד לומר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן.

אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ. פֵּרוּשׁ בֵּית אָבִיךָ נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁבָּא עַל מֹשֶׁה שֶׁהוּא מֵאָבִיו, שֶׁגַּם עָלָיו בָּאָה הָאַזְהָרָה, דְּאִלּוּ עַל הַקְּהָתִים הֲלֹא כָּהֵם כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל בְּהַכְנָסַת מִשְׁכַּן ה׳. וְעוֹד מִמַּה שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״וְגַם אֶת אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי״ וְגוֹ׳ יַגִּיד שֶׁעַד עַתָּה לֹא הָיָה מְדַבֵּר בָּהֶם. אֶלָּא נִרְאֶה פֵּרוּשׁ בֵּית אָבִיךָ זֶה מֹשֶׁה, וּכְמַאן דְּאָמַר (זבחים קב.) שֶׁלֹּא פָּסְקָה כְּהוּנָּה מִמֹּשֶׁה, וַאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא נִתְכַּהֵן מֹשֶׁה אֶלָּא בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים סוֹבֵר אֲנִי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר לִכָּנֵס לִמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים. וְרַזַ״ל אָמְרוּ (ספרי) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״בֵּית אָבִיךָ״ אֵלּוּ הַלְוִיִּם, מְלַמֵּד שֶׁהַלְוִיִּם מוּזְהָרִים עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְזֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ לִדְרוֹשׁ בַּכָּתוּב הַהֲלָכוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם מִסִּינַי.

אִתָּךְ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר אִתָּךְ אַחַר שֶׁהִזְכִּיר אַהֲרֹן בְּפֵרוּשׁ. וְאוּלַי שֶׁבָּא לוֹמַר שֶׁבְּכָל זְמַן מֻזְהָרִים יַחַד, לְבַל תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁחַיָּב אַהֲרֹן וְיֵשׁ זְמַן שֶׁחַיָּבִים בָּנָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר אִתָּךְ לוֹמַר שֶׁמֻּזְהָרִים יַחַד בְּכָל הַזְּמַנִּים.