וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃

ה׳ מצווה על משה לומר ללויים שכאשר יקבלו מבני ישראל את המעשר שנתן להם, עליהם להרים ממנו תרומה לה׳ - מעשר מן המעשר. אונקלוס מתרגם כפשוטו שהלויים יפרישו תרומה מן המעשר שקיבלו. חזקוני מבאר ש״בנחלתכם״ פירושו במקום נחלתכם, ולכן חייבים הלויים לעשר את המעשר כאילו בא להם מן הנחלה. הפסוק מסדיר את חובת הלויים כלפי הכהנים: אף שהמעשר ניתן ללויים כנחלה, אין הם פטורים מנתינה, אלא עליהם להפריש עשירית מן המעשר ולתתה לכהן. כך נוצרת שרשרת של נתינה: ישראל נותנים מעשר ללויים, והלויים נותנים מעשר מן המעשר לכהנים. ההסדר מבטא שגם למקבלים יש חובת נתינה משלהם.