וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃

ויתפלל משה. מִכָּאן לְמִי שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (עי' תנחומא):

וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא

את הנחש פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע.

הִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ וְיָסֵר וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ הִתְפַּלֵּל לִמְחוֹל הַחֵטְא, וְהִנֵּה יִשְׁתַּנֶּה מְחִילַת הַחֵטְא קוֹדֶם שֶׁיֵּצֵא הַמְּחַבֵּל לְאַחַר שֶׁיָּצָא, שֶׁאָז הֲגַם שֶׁנִּמְחַל הַחֵטְא צָרִיךְ זְכוּת לְהָסִיר הַמַּזִּיק, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לב.) וְזֶה לְשׁוֹנָם: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים קוֹדֶם שֶׁיֶּחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר. לָזֶה נִתְחַכְּמוּ דּוֹר דֵּעָה וְאָמְרוּ כְּנֶגֶד מַה שֶׁצָּרִיךְ זְכוּת לְהַצָּלָתָם מֵהַנְּחָשִׁים, ״וְיָסֵר״ פֵּרוּשׁ שֶׁיִּתְפַּלֵּל גַּם כֵּן לַה׳ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְהָסִיר וְגוֹ׳:

אֶת הַנָּחָשׁ. נִתְכַּוְּנוּ לוֹמַר שֶׁיָּסִיר אֲפִלּוּ הֶזֵּק הַקָּטָן שֶׁהִיא עֲקִיצָה הַהוֹרֶגֶת, וְאִם הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשָּׂרָף אוֹ נְחַשׁ הַשָּׂרָף הָיָה נִשְׁמָע שֶׁעַל פְּרָט נָחָשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵף אֶת הַנֶּפֶשׁ הוּא שֶׁמַּקְפִּידִים, אֲבָל אִם יָמוּת כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם אֵינָם מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת הַנָּחָשׁ אֲפִלּוּ פְּרָט הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא הָעֹנֶשׁ הַמְּכֻוָּן כְּנֶגֶד מַה שֶׁדִּבְּרוּ בְּמֹשֶׁה, גַּם דִּקְדְּקוּ לוֹמַר לָשׁוֹן יָחִיד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֲפִלּוּ נָחָשׁ אֶחָד כִּי אֶחָד יָכוֹל לְהָמִית כַּמָּה וְכַמָּה: