בְּמִדְבַּר כ״ג · כ״ה

וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרְכֶֽנּוּ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

בלק אומר לבלעם: גם קוב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו. רש״י מבאר את כפילות ״גם״: גם הראשון מוסיף על השני וגם השני על הראשון, כדרך הכתובים המשתמשים בכפל ״גם... גם״. חזקוני מבאר שבלק סבר שבלעם מברך אותם בנבואה של עכשיו, ולא ידע שבלעם מתנבא רק על מה שיהיה בסופם. הפסוק מבטא את ייאושו של בלק: לאחר שתי ברכות במקום קללות, הוא מבקש שבלעם לפחות ישתוק - אם אינך יכול לקלל, לפחות אל תברך. חזקוני מוסיף שבלק טעה בהבנת מהות הברכה, וסבר שבלעם משפיע ברכה בפועל. בקשת בלק ״גם ברך לא תברכנו״ ממחישה עד כמה כואבות לו הברכות, עד שהוא מעדיף שתיקה על פני ברכה. אך גם בקשה זו לא תתקבל, שכן בלעם מחויב לדבר את אשר ישים ה׳ בפיו, וברכה נוספת עתידה לבוא.
מבוסס על רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

גם קב לא תקבנו. גַם רִאשׁוֹן מוֹסִיף עַל גַּם הַשֵּׁנִי וְגַם הַשֵּׁנִי עַל גַּם רִאשׁוֹן, וְכֵן "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים א ג'), וְכֵן "גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה" (דברים ל"ב):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אַף מֵילַט לָא תְלוּטִּינוּן אַף בְּרָכָא לָא תְבָרֵכִינוּן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

גם ברך לא תברכנו כסבור בלק שבלעם מברכם בנבואה של עכשיו והוא לא היה יודע שמתנבא רק מה יהיה בסופם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ. אָמַר גַּם, וְכָפַל לוֹמַר ״קֹב תִּקֳּבֶנּוּ״, פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ בִּלְעָם ״קוּם בָּלָק וְגוֹ׳ הַאֲזִינָה״ וְגוֹ׳, וְשָׁם רָמַז לוֹ שֶׁהוּא חָפֵץ לְקַלֵּל וּמַלְאָךְ עוֹקֵם פִּיו כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש רבה במדבר כאן), גַּם כֵּן לָזֶה אָמַר ״גַּם קֹב״, פֵּרוּשׁ, מִלְּבַד שֶׁלֹּא תְּקַלְּלֶנּוּ בְּכִוּוּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא הַקְּלָלָה מִפִּיךָ בְּלֹא זְכִירַת שְׁמָם לֹא תִקֳּבֶנּוּ. מִכָּאן שֶׁמִּתְחַכֵּם הָיָה בִּלְעָם הָרָשָׁע לְהוֹצִיא מִפִּיו קְלָלָה בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יַעֲנִישֵׁהוּ הַבּוֹרֵא, עַל זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיֹּאמַר ״אָרוּר״ אוֹ ״מְקֻלָּל״ וְלֹא יוֹצִיא מִפִּיו שֵׁם הַמְּקֻלָּל וְהַמְּאוֹרָר, אֶלָּא שֶׁבְּלִבּוֹ יְכַוֵּן לְמַה שֶׁרוֹצֶה, וּלְטַעַם זֶה הָיָה ה׳ מוֹנְעוֹ מִלְּהוֹצִיא מִפִּיו קְלָלָה וְנֶחְתְּמָה בְּלִבּוֹ.

וְאָמְרוֹ גַּם בָּרֵךְ, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ בִּלְעָם שֶׁאֵינוֹ מְבָרְכָם מֵרְצוֹנוֹ אֶלָּא אָנוּס הוּא לְבָרְכָם, לָזֶה אָמַר לוֹ: ״אִם אַתָּה לֹא תְקַלֵּל לֹא תִתְחַיֵּב לְבָרֵךְ״, וְחָשַׁב שֶׁלֹּא יְעַקֵּם ה׳ פִּיו לְבָרֵךְ אֶלָּא אִם יִרְצֶה לְקַלֵּל. וְכָפַל לוֹמַר גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ כְּפִי הָאֱמֶת בְּרָכָה כְּפִי דַּעַת בִּלְעָם וְכַוָּנָתוֹ, אַף גַּם זֹאת לֹא תְבָרְכֶנּוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל