וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃

ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בִּשְׁנֵי שְׁמוֹתֵיהֶם אָמַר לוֹ לְקַלְּלָם שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מֻבְהָק:

וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבְּרַנִי בָלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב מִטוּרֵי מַדִנְחָא אִיתָא לוֹטּ לִי יַעֲקֹב וְאִיתָא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל

וישא משלו ויאמר. המשל הוא כי מראש צורים אראנו:

מהררי קדם. מזרח:

לכה ארה לי יעקב. תחסר מלת ואמר ובשיר השירים כמוהו רבים והיא דרך קצרה:

זועמה ישראל. הטעם כפול כמשפט שהוא דרך לדבר טעם אחד במלות משונו' וישנוהו לחזוק והיתה ראויה מלת זועמה להיותה על משקל זכרה לי אלהי רק כאשר נפתח העי"ן בעבור היותו מן הגרון היה היה בינו ובין הזי"ן חול"ם תחת קמץ חטף:

ינחני - הנחני.

מהררי קדם - כפל לשון, דכתיב: ארם מקדם - כלומר: טורח גדול מארץ רחוקה. ובחנם כי לא יועיל לו.

זַעֲמָה - נראה לי. הז' בפתח שהוא לשון ציווי. אבל זוֹעֲמָה מלאפו"ם (כלומר: בחול"ם) משמע נקבה זועמת. כמו: אש אוכלה. והיא שופטה את ישראל.

מהררי קדם כפל מלה הוא שהרי כתוב ארם מקדם.

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁלֹּא צִוָּהוּ ה׳ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר, גַּם לֹא אָמַר לוֹ הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר, חָשַׁב שֶׁנִּתְּנָה לוֹ רְשׁוּת, וְלָזֶה נָשָׂא מְשָׁלוֹ, פֵּרוּשׁ, לוֹמַר דְּבָרָיו שֶׁהָיָה חָפֵץ, וְנִתְעַקֵּם פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיֹּאמַר, פֵּרוּשׁ יָצְתָה מִמֶּנּוּ אֲמִירָה אַחֶרֶת הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן. עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁנָּשָׂא הַמָּשָׁל שֶׁהָיָה מוּכָן אֶצְלוֹ לוֹמַר, וְהִסִּיעוֹ וְאָמַר הַמַּאֲמָר הָאָמוּר בָּעִנְיָן. עוֹד יִרְצֶה עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה כ,יט) שֶׁאָמְרוּ וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״מִן אֲרָם״ מִן הָרָמִים הָיִיתִי וְהוֹרִידַנִי בָּלָק לִבְאֵר שַׁחַת וְכוּ׳, עַד כָּאן, וְלָזֶה אָמַר וַיִּשָּׂא, פֵּרוּשׁ הֵרִים קוֹלוֹ בְּמָשָׁל שֶׁלּוֹ, שֶׁנַּעֲשָׂה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה, שֶׁהָיָה מִן הָרָמִים וְיָרַד כְּבוֹדוֹ.

עוֹד יִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן פְּרָטֵי הַדְרָגוֹת הַנְּבוּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי קְצָת מֵהֶם בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ (במדבר יב:ו), כִּי יֵשׁ נָבִיא שֶׁיִּמְעַט כֹּחוֹ לְקַבֵּל דִּבְרֵי נְבוּאָה בְּיֹשֶׁר, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּדֶרֶךְ קַל שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בְּדִבְרֵי מְשָׁלִים כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, וְזֶה אֲפִלּוּ לִנְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִזֶּה נְשַׁעֵר לְבִלְעָם שֶׁצָּרִיךְ מָשָׁל לִנְבוּאָתוֹ, לָזֶה אָמַר ״וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ״. וְדִקְדֵּק לוֹמַר וַיִּשָּׂא שֶׁהַנְּבוּאָה הִיא כְּמַשָּׂא לְרֹב הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְלָזֶה תִּקָּרֵא מַשָּׂא.

לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי הַדְרָגוֹת: גֶּדֶר הַצַּדִּיקִים וְגֶדֶר הַבֵּינוֹנִים, וּכְבָר כָּתַבְנוּ לְמַעְלָה בְּפֵרוּשׁ שְׁלִיחוּת בָּלָק שֶׁאָמַר ״נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ״, לְאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁנִּתְכַּוֵּן כְּנֶגֶד הַבֵּינוֹנִים ״נַכֶּה בּוֹ״, וּכְנֶגֶד הַצַּדִּיקִים אָמַר ״וַאֲגָרְשֶׁנּוּ״, כִּי יָדוּעַ הָיָה לָהֶם הַפְלָגַת מַעֲלַת הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא תִשְׁלוֹט בָּהֶם כֹּחַ הַטֻּמְאָה, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר כָּאן אָרָה לִי יַעֲקֹב - הֵם הַבֵּינוֹנִים לְשׁוֹן אֲרִירָה, זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל - הֵם הַצַּדִּיקִים הַמִּתְכַּנִּים יִשְׂרָאֵל. וְהַזְּעִימָה הִיא לְמַטָּה מֵהָאֲרִירָה.