בְּמִדְבַּר כ״ה · ח׳

וַ֠יָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

פינחס בא אחר איש ישראל אל הקובה ודקר את שניהם, את איש ישראל ואת האישה, ובכך נעצרה המגפה מעל בני ישראל. רש״י מבאר ש״הקובה״ פירושה האוהל, ו״אל קבתה״ הוא לשון איבר בגוף, ומביא שפינחס כיוון את מכתו כך שיראו הכול שלא לחינם הרגם, ושנעשו לו נסים רבים. אבן עזרא מבאר בדומה ש״אל הקבה״ פירושו אל האוהל, ומביא שיש דרשה שנעשו לפינחס עשרה נסים, אף שהכתוב עצמו לא הזכירם. הפסוק מסיים את מעשה הקנאות ומדגיש את התוצאה המיידית: עצירת המגפה שהמיתה רבים בעם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

אל הקבה. אֶל הָאֹהֶל:

אל קבתה. כְּמוֹ "וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים י"ח), כִּוֵּן בְּתוֹךְ זַכְרוּת שֶׁל זִמְרִי וְנַקְבוּת שֶׁלָּהּ וְרָאוּ כֻלָּם שֶׁלֹא לְחִנָּם הֲרָגָם, וְהַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ כו', כִּדְאִיתָא הָתָם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אל הקבה. כמו אל האהל וכן קרוב בלשון קדר ואם יש מעט הפרש בין צורת האהל והקבה:

וידקור. כמו ודקרני בה:

אל קבתה. בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי. וי"א כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקבה וגם יש דרך דרש שנעשו י' נסים לפינחס רק הכתוב לא הזכירם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

הקבה - ענין אהל.

קבתה - בטנה כמו: והקבה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וידקר את שניהם ואם נטמא בהם אין בכך כלום שהרי אמרו רבותינו ז״‎ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.

אל קבתה אל נקובתה מגזרת ויקוב חור בדלתו שהנו״‎ן נופלת. שלימא סדרא דפרשת בלק

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם וְגוֹ׳. קָשֶׁה, בִּשְׁלָמָא דְּקִירַת אִישׁ יִשְׂרָאֵל כְּמִשְׁפַּט הַהֲלָכָה שֶׁקַּנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ, אֲבָל הָאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת מִיתָה וְאֵינָהּ מְצֻוָּה, וְאִם עַל חֲשָׁשַׁת הֱיוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ לֹא הָיְתָה נֶהֱרֶגֶת עַל הַסָּפֵק. וְאֶפְשָׁר שֶׁדָּן בָּהּ מִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה, דִּכְתִיב (ויקרא כ:טו-טז) ״וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ״, וּכְתִיב (יחזקאל כג:כ) ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״.

וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה לֹא הָרְגוּ יִשְׂרָאֵל הַמִּדְיָנִית מִקּוֹדֶם, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מֵעַם שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם? וְאֶפְשָׁר לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁלְחוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל קְרִיאַת שָׁלוֹם (דברים כ:י), וַהֲגַם שֶׁלְּבַסּוֹף גַּם כֵּן לֹא שָׁלְחוּ לָהֶם, זֶה הָיָה אַחַר מַעֲשֶׂה כִּי צִוָּה ה׳ ״צָרוֹר״ וְגוֹ׳ (במדבר כה:יז). אוֹ אוּלַי שֶׁלֹּא הָיוּ מַכִּירִים אוֹתָהּ וְחָשְׁבוּ כִּי הִיא מוֹאָבִית וְלֹא מִדְיָנִית, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיוּ רְגִילִים אֶצְלָם לְהַכִּירָם, אוֹ הָיָה מַלְבּוּשָׁם כְּמַלְבּוּשׁ מוֹאָב. וְאָמְרוֹ ״הַמִּדְיָנִית״, הוּא דִּבְרֵי הַכָּתוּב.

חסלת פרשת בלק

מקור: ספריא · נחלת הכלל