וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

הפסוק פותח את מצוות ראש השנה: בחודש השביעי באחד לחודש יהיה מקרא קודש, אסור במלאכת עבודה, ״יום תרועה יהיה לכם״. אבן עזרא מבאר ש״יום תרועה״ הוא מצווה להריע - כלומר לתקוע בשופר. הוא מדייק שאילו היה הדיבור על עולת היום בלבד, מדוע לא הזכיר תרועה בשאר המועדים, ועוד שבכל העולות ציוותה התורה לתקוע ולא להריע. הפסוק קובע את קדושת ראש השנה כיום מקרא קודש שבו אסורה מלאכה, ומייחד אותו בקריאת ״יום תרועה״. לפי אבן עזרא, ייחוד זה בא ללמד שהתרועה בשופר היא מצווה מיוחדת ליום זה, ולא רק חלק מטקס הקורבנות הכללי. כך מבחין ראש השנה משאר המועדים במצוות התרועה. הפסוק פותח את פרשת מוספי החודש השביעי, ובראשם מוסף ראש השנה, שיפורט בפסוקים הבאים לצד ייחודו כיום תרועה.