וּבֶעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כׇּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

הפסוק פותח את מצוות יום הכיפורים: בעשור לחודש השביעי מקרא קודש, ״ועיניתם את נפשותיכם״ וכל מלאכה לא תעשו. אונקלוס מתרגם כפשוטו את הציווי לענות את הנפש ולהימנע ממלאכה. חזקוני מבאר ש״החודש השביעי הזה״ מתייחס לחודש שקוראים לו עכשיו שביעי, הוא תשרי, ולא לחודש שהיו קוראים לו שביעי בעבר, ומביא את תרגום יונתן. הפסוק קובע את קדושת יום הכיפורים כיום מקרא קודש, שבו נצטווינו לענות את נפשנו - היינו לצום - ולהימנע מכל מלאכה. חזקוני מבהיר את זהות החודש, שהוא תשרי לפי מניין החודשים שהתחדש. הציווי לענות את הנפש הוא ייחודו של יום הכיפורים, יום הכפרה הגדול. הפסוק פותח את פרשת מוסף יום הכיפורים, ובראש קדושתו עומדים העינוי ואיסור המלאכה, המבטאים את ההתקדשות המיוחדת של היום כיום כפרה וטהרה לכל ישראל.