וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כׇּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃

ה׳ אומר למשה: פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה, ושא את מספר שמותם. רש״י מבאר ש״מבן חודש ומעלה״ פירושו משיצא מכלל ספק נפלים, כלומר משהתברר שהוא בר קיימא. אבן עזרא מעיר הערה דקדוקית על המילה ״זכר״ שהיא שם התואר. לפי פשט הכתוב, ה׳ מצווה כעת למנות את בכורי בני ישראל, במקביל למניין הלווים, כדי להשוות בין המספרים ולקבוע כיצד יפדו הבכורות על ידי הלווים. המניין נעשה מגיל חודש, בדומה למניין הלווים, כדי שההשוואה תהיה מדויקת. כך פותח הכתוב את שלב פדיון הבכורות, שבו הלווים באים תחת הבכורות, והעודף שבבכורות נפדה בכסף, כפי שיתבאר בהמשך הפרק.