וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃

מחוץ למחנה. שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה:

כל הרג נפש. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר בְּהוֹרֵג בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַכְּלִי מְטַמֵּא אָדָם בְּחִבּוּרֵי הַמֵּת כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בַּמֵּת עַצְמוֹ, אוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר וכל נגע בחלל, הִקִּישׁ הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ, מַה נּוֹגֵעַ עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, אַף הוֹרֵג עַ"יְ חִבּוּרוֹ (ספרי במדבר י"ט):

תתחטאו. בְּמֵי נִדָּה כְּדִין שְׁאָר טְמֵאֵי מֵתִים, שֶׁאַף לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָם מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל"ד) "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" - אַתֶּם קְרוּיִם אָדָם - מוֹדֶה הוּא שֶׁהַגּוֹיִם מְטַמְּאִים בְּמַגַּע וּבְמַשָּׂא, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אָדָם אֶלָּא אֵצֶל טֻמְאַת אָהֳלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט):

אתם ושביכם. לֹא שֶׁהַגּוֹיִם מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּצְרִיכִין הַזָּאָה, אֶלָּא מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית, אַף שְׁבִיכֶם כְּשֶׁיָּבֹאוּ לַבְּרִית וְיִטָּמְאוּ, צְרִיכִין הַזָּאָה (ספרי):

וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן

אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם:

כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל - רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּהוֹרְגוֹ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהַכְּלִי מְטַמֵּא אָדָם בְּחִבּוּרֵי הַמֵּת כְּאִלּוּ נָגַע בַּמֵּת עַצְמוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל״. הִקִּישׁ הוֹרֵג לְנוֹגֵעַ - מַה נוֹגֵעַ עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, אַף הוֹרֵג עַל יְדֵי חִבּוּרוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:י״ט). וְלֹא נִתְכַּוְּנוּ דְּבָרָיו אֶצְלִי, שֶׁאִם הָרַג בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁל כְּלֵי שֶׁטֶף, אֵין הָאָדָם מִטַּמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְלֹא צָרִיךְ הַזָּאָה, לְפִי שֶׁהַכְּלִי אַב טֻמְאָה וְהָאָדָם שֶׁנִּטְמָא מִמֶּנּוּ רִאשׁוֹן. וְאִם בִּכְלִי בַּרְזֶל, כְּבָר לָמַדְנוּ (פסחים יד) לְחֶרֶב שֶׁהוּא כְּחָלָל לְהִטָּמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְאִם סָבַר הָרַב שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַע בַּכְּלִי בְּעוֹד שֶׁהוּא מְחֻבָּר בַּמֵּת יְטַמֵּא אוֹתוֹ כַּמֵּת עַצְמוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה - טֻמְאָה בְּחִבּוּרִין מִדְּרַבָּנָן הִיא בְּחִבּוּרֵי כֵּלִים בַּמֵּת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת נְזִירוּת בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה מִינִין (מב). וּלְשׁוֹנָם בְּסִפְרֵי כָּךְ הוּא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בְּהוֹרְגוֹ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט. אוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ זָרַק בּוֹ חֵץ וַהֲרָגוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר וְכוּ'. וּפֵרוּשָׁהּ שֶׁבָּא רַבִּי מֵאִיר לִלְמֹד מִכָּאן שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְאִם הֲרָגוֹ בְּמַקֵּל יָד אוֹ בְּרוֹמַח, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ בַּרְזֶל, וּנְשָׂאוֹ בָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת - מְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּמַשָּׂא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּ״דָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה״ לִכְלִי קִבּוּל, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהָאָדָם מְקַבֵּל בּוֹ טֻמְאָה מִן הַמֵּת עַצְמוֹ, כְּגוֹן הַמַּשָּׂא. וְרֵישָׁא דִּבְרַיְתָא הָתָם: מִנַּיִן שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט? אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר - מַה נְבֵלָה קַלָּה הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה בְּהֶסֵּט, מֵת חָמוּר לֹא דִּין הוּא שֶׁמְּטַמֵּא בְּהֶסֵּט? אִי מַה לְהַלָּן טֻמְאַת עֶרֶב, אַף כָּאן טֻמְאַת עֶרֶב? אָמַרְתָּ: הֶסֵּטוֹ כְּמַגָּעוֹ - מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה, הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת שִׁבְעָה; מָקוֹם שֶׁמַּגָּעוֹ טֻמְאַת עֶרֶב, הֶסֵּטוֹ טֻמְאַת עֶרֶב. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּמִכָּאן יִתְבָּרֵר פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהִיא לָעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ: הֵבִיא תַּנָּא קַמָּא מַשָּׂא הַמֵּת מִן הַקַּל וָחֹמֶר, וַאֲפִלּוּ לְטֻמְאַת שִׁבְעָה, דְּלֵית לֵיהּ דַּיּוֹ, וֶהֱבִיאוֹ רַבִּי מֵאִיר מִן הַכָּתוּב הַזֶּה, דְּאִית לֵיהּ דַּיּוֹ, וְלָא אָתֵי בְּקַל וָחֹמֶר, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קַמָּא בְּפֶרֶק כֵּיצַד הָרֶגֶל (כד):

אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם - שֶׁיְּחַטְּאוּ הַשְּׁבִי בִּגְדֵיהֶם הַנּוֹגְעִים בֶּחָלָל, וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר אֲשֶׁר בְּיָדָם, כְּדִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם וּבִכְלֵיהֶם:

ואתם חנו מחוץ למחנה אעפ״‎י שטמא מת מותר אפילו במחנה לויה לא היו רוצים שיכנסו בו חיישינן שמא יטמאו הם אחרים שהרי רבים היו ואין יכולים להזהר מהם וגם היו אבות הטומאה לטמא אדם וכלים.

תתחטאו פרש״‎י במי נדה כדין שאר טמאי מתים וכו׳‎ עד מודה הוא שהכנענים מטמאים במגע. וא״‎ת הרי בנוגע נמי כתיב אדם דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם א״‎כ היה לנו למעט כנענים מלטמא בנגיעה דאתם קרויים אדם כדכתיב ביחזקאל ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם ולא הכנענים. אלא י״‎ל הואיל וחזר הכתוב ושנה בנגיעה גבי הזאה בלאו אדם כדכתיב והזה על האהל ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. מרבינן דאפילו כנעני מטמא בנגיעה.

ביום השלישי וביום השביעי הזהיר הקב״‎ה הזאת שלישי ושביעי ממלחמת מדין מה שלא עשה כן במלחמת שבעה עממים לפי שבמלחמת שבעה עממים היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ואף גיעולי כנענים לא נאסרה להם שהרי כתלי דחזיר הותרו דכתיב ובתים מלאים כל טוב אפי׳‎ כתלי דחזירי אבל הכא במדין שאינו משבעה עממין ולא היו שם מישראל אלא אלף למטה נאסר להם גיעולי כנענים וגם הוצרכו הזאת שלישי ושביעי לפי שנטמאו במגע כשהרגו את המדינים, ועוד לפי שנטמאו בהם מישראל כדכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ועוד דלמא איקטיל חד ישראל מהי״‎ב אלף ומה שכתוב ולא נפקד ממנו איש היינו לדבר עבירה ומספק טומאה נמי הוצרכו הזאה.