וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

הפסוק פותח דיבור של ה׳ אל משה ואל אהרן יחד, המקדים אזהרה מיוחדת על שמירת בני קהת. אבן עזרא מבאר את טעם הפנייה אל שניהם: משום שמוטל על אהרן ובניו להישמר שלא יבואו הקהתים לידי כרת, כלומר להגן על בני קהת מסכנת המיתה הכרוכה בעבודתם. לפי פשט הכתוב, הפנייה המשותפת מדגישה את אחריותם של הכהנים לשלומם הרוחני והגופני של בני קהת. הפסוק משמש מבוא לאזהרה החמורה שבפסוקים הבאים, שלא לגרום לבני קהת להיכרת מן העם מחמת נגיעה בקודש. כך התורה מטילה על הכהנים אחריות פעילה למנוע אסון, ומדגישה שעבודת בני קהת, אף שהיא מכובדת, טומנת בחובה סכנה הדורשת פיקוח כהני צמוד.