פסוק זה שב ופותח בלשון הרגילה של מסירת דבר ה׳ אל משה, והוא מבוא לפרשת הסוטה הבאה. אין בו תוכן עצמאי, אלא סימן לפתיחת עניין חדש. חזרת הכתוב על ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ מפרידה בין הפרשה הקודמת של מתנות הכהונה לבין הפרשה החדשה, ומדגישה שכל ציווי מקורו בדיבור ה׳ אל משה, שהוא מוסר אותו הלאה אל בני ישראל.